המבנה החברתי החל להתערער בתקופת ימי הביניים בעיקר בגלל עקרון "אווירה המשחרר של העיר"
כיצד סייע עקרון 'אווירה המשחרר של העיר' לניידות החברתית?
בעיר התרכזו קבוצות שונות של אזרחים: סוחרים ובעלי מלאכה, אנשי כנסיה, איכרים ויהודים (הללו הוזמנו לעיר וקיבלו פריווילגיות (זכויות) מהאדון משום שהיה להם ניסיון במסחר, במלאכה ובמנהל). כל אזרחי העיר חוץ מאנשי הכנסייה והיהודים היו כפופים לחוק ולמשפט שווים.
תושב העיר נקרא : "אזרח חופשי :" אדם שהיה משועבד לאדון הופך לאחר שנה של מגורים בעיר לתושב העיר, משתחרר מהאדון וכפוף לחוקי העיר ומוסדותיה בלבד. מעמדו של היחיד נקבע על פי החוק העירוני־המקומי ולא על פי מוצאו החברתי־מעמדי. אנשי העיר קיבלו אוטונומיה בהדרגה. תחילה, הונהג העיקרון של "אוויר משמעו חזקה" שמשמעותו כל דבר שנמצא על אדמות האדון שייך לו.
עם התפתחות המעמד המשפטי של אנשי העיר וקבלת החירויות נקבע עיקרון חדש: "אווירה של העיר משחרר בתום שנה ויום אחד", שמשמעותו כל מי שנמצא בעיר במשך שנה ויום אחד הופך להיות אזרח העיר, וכפוף לחוקי העיר בלבד. צמיתים שברחו מאדוניהם לערים ולא נתפסו במשך שנה ויום אחד היו זכאים להשתחרר מהכפיפות לאדון ולהפוך לאזרחי העיר. עקרון זה סייע לניידות חברתית. ניידות חברתית היא היכולת של קבוצת אנשים או של אנשים בודדים לעבור ממעמד חברתי אחד לאחר.

במה סותר עקרון זה את המבנה החברתי ההיררכי שאפיין את החברה הפאודלית?
הניידות החברתית היוותה רעיון מהפכני של ממש בחברה של ימי הביניים ועמדה בניגוד גמור לסדר החברתי הפיאודלי הישן שבו אדם נולד למעמד חברתי ולא יכל לשנותו עד יום מותו בלי קשר ליכולותיו, לתכונותיו או לאישיותו.
המשטר הפיאודלי התבסס על קשר פוליטי יציב בין אדונים לווסלים, שבסיסו היה חוסר ניידות חברתית. הוסלים האיכרים לא יכלו לעזוב את אדמתם, והאציל גם הוא היה רתוק לאדמה שהייתה מקור כוחו. מעמדם נקבע מלידתם ולא היה ניתן לשינוי . בניגוד לכך הייתה העיר, שהתפתחה מתוך ניידות חברתית – איפשרה לאזרחיה לשנות את מעמדם ולהפוך לאזרח חופשי .קבוצות של מתיישבים בעיר זנחו את הקרקע ומצאו את פרנסתם במסחר ואומנות. לא היה מקום בעיר לתרבות הפיאודלית הכפרית.
הערים הצומחות נאבקו בשליטים ואדוני העיר כדי לקבל חירויות. בלא חירויות אלו הסוחרים חששו מלסחור והאומנים מלעסוק במלאכתם. החשש היה שהאדון ישים ידו על הרווחים.
בערים שזכו לאוטונומיה (שלטון עצמי) היו מספר גופים: אסיפת האזרחים ומועצת העיר. מועצה זו הורכבה מאנשי המשפחות החשובות של העיר, מאנשים מומחים למשפט ומחברי גילדות שונות. בראש המועצה עמד ראש העיר או נשיא העיר. המועצה הייתה גוף מבצע. בעיר היו גם שווקים, ירידים, בנקים, אוניברסיטאות, בית המכס ומגדלי פעמונים שתפקידם היה לקרוא להתכנסויות של מועצת העיר או אסיפת האזרחים. העיר התפתחה והפכה למרכז פוליטי  ותרבותי.

מי הרוויח ומי הפסיד בעת יישום עקרון זה במציאות?
מה הרוויחו תושבי העיר?
1. בעקבות המעבר לעיר קיבלו העירוניים זכויות מן האדון שבשטחו שכנה העיר. העירוניים לא היו משועבדים לאדון אלא בעלי מעמד של אזרחים חופשיים.
2. בין העירוניים לאדון העיר נחתם חוזה שהגדיר את חובותיהם אך גם את זכויותיהם.

בעלי האחוזות, הם שהפסידו את הבעלות על האיכרים שהצליחו לברוח לעיר ולקבל מעמד של אזרח לאחר שנה ויום.

האינטרסים שהביאו את אדוני העיר להעניק לתושבים כתבי זכויות:
— למשוך מתיישבים חדשים, שיביאו לשגשוג העיר .
— לקבל את תמיכת התושבים נגד אויבים מבחוץ.
— לאפשר להם להרוויח מהשגשוג של העיר בתחומי המסחר והכלכלה, וליהנות מכספי ההיטלים והמסים שיגבו.

מעמד הנשים בעיר הנוצרית בימי הביניים
האישה בעיני הדת – על פי המסורת הנוצרית נתפסת האישה כ'חטא'. הירונומוס, אחד מאבות הכנסייה הראשונים, ציין בכתביו: "האישה היא השער אל השטן, נתיב הרשע, עקיצת הנחש, ובקצרה: דבר הרה סכנות".
הנשים בימי הביניים נתפסו על ידי הנזירים ואנשי הדת כנחותות ובזויות ולרוב אף עוררו בקרבם פחד. בימי הביניים המאוחרים אף החלה תקופת "ציד המכשפות" שהונהגה על ידי הכנסייה. יחס זה של הכנסייה השפיע על מעמדן של הנשים בעיר הנוצרית: בעיר הנוצרית נשים לא נכללו במסגרת החירויות שניתנו לתושבי העיר. חירויות אלה חלו על הגברים בלבד.

זכויות הנשים:
מעמדן המשפטי– נשים נחשבו לאזרחיות העיר רק אם היה להן נכס משלהן שאותו קיבלו בירושה או בזכות נישואין., אם הן היו חברות בגילדה או אם היו נשואות לאזרח העיר.
לנשים זכות לחינוך יסודי: למדו מקצועות יסוד , קרוא וכתוב זכות להשתתף בחיי הכלכלה של העיר: הנשים השתתפו בחיי הכלכלה והייצור בעיר. נשים היו יכולות להיות חברות בגילדות. היו אף מקרים שבהם גילדות נחשבו לגילדות "נשיות", משום שאחוז הנשים בהן היה גדול מאוד (לדוגמה: בענף הטקסטיל).
נשים עסקו בעבודות מלאכה וייצור שונות, ומרביתן יצאו לעבודה בגיל צעיר. היו מקרים שנשים נהלו את העסקים המשפחתיים לאחר מות בעליהן.
נשים ממעמד חברתי נמוך הועסקו במרבית המקרים כמשרתות, מבשלות ומכבסות בבתי הסוחרים העשירים. הזנות הייתה מותרת וחוקית בימי הביניים. הדת הנוצרית ראתה בזנות "רע הכרחי", שבכוחו להגן על מוסד הנישואין ולמנוע ניאוף. מקצוע זה נחשב לנחות שבמקצועות. נשים עניות רבות נאלצו או אולצו לעבוד בזנות. הזנות הוגבלה לאזורים מסוימים בעיר ונאסר על הזונות להתקרב לנשים מהגנות. את בתי הבושת ואת העוסקות בזנות סימנו באופן מיוחד על ידי כובע אדום או סרטים אדומים.

הביטויים לשוליות מעמדן החברתי והכלכלי של הנשים בעיר הנוצרית
למרות שהיו נשים נחשבו לאזרחיות העיר , מעמדן של כל הנשים נחות:
לא יכלו לקחת חלק בשלטון העירוני- לא הייתה להן הזכות לבחור או להיבחר למועצות העירוניות.
נשים לא יכלו לבחור עם מי להתחתן, והן חותנו בהתאם לחוזי נישואין על בסיס פוליטי וכלכלי עוד לפני הגיען לבגרות.
הן היו כפופות לבעליהן, ומעמדן החברתי נגזר, במרבית המקרים, ממעמדם החברתי של בעליהן.
לפי חוקי הירושה, בנים ירשו את אבותיהם, ונשים יכלו לרשת את רכוש אביהן או בעליהן רק במקרה שלא היו בנים אחרים.
מכיוון שאישה הייתה כפופה לבעלה, היה מותר לו גם להכותה.
לימודים באוניברסיטה נאסרו על נשים. עם זאת הותר להן ללכת לבתי הספר היסודיים.