יש לזכור כי בימי הביניים רוב האוכלוסייה (אנשי הכפרים) לא נהנתה מפריבילגיות והייתה במעמד של צמיתות. אנשי העיר הנוצרית בימי הביניים  שזכו לפריבילגיות היו צריכים להיאבק עליהן, לעומת היהודים שקיבלו אותן
ללא מאבק. לצד הזכות להגנה ולניהול חיי קהילה אוטונומיים יש חסרון במעמד של היהודים: הם היו צריכים לשלם כסף תמורת ההגנה, והם לא נהנו מהגנה של חוק מסוים, אלא היו נתונים לשרירות
ליבו של המלך ומצבם השתנה בהתאם לאינטרסים שלו. בעוד שישיבתם של היהודים תאמה לאינטרסים של המלך, היא לא תאמה לאינטרסים של אנשי העיר. זאת משום שכפי שצוין, אנשי העיר היו
צריכים להילחם למען הפריבילגיות שלהם, ולעומתם היהודים קיבלו אותן ללא מאבק.

אזרחי העיר הנוצרים שנאו את היהודים בעלי האוטונומיה וגם השפילו אותם. ליהודים לא היו זכויות פוליטיות עירוניות: נמנעה מהם הזכות לעבוד במשרה ציבורית עירונית, והוטל עליהם עול מסים מיוחד. הם הוצבו בשולי החברה בהשוואה לנוצרים; נמנע מהם להשתתף באותו פולחן בסיסי של זהות-עצמית עירונית השבועה שעירונים נוצרים נשבעו בהבטיחם לציית לרשות המקומית ולדבוק
בחובות שנועדו להבטיח שלום בעיר. בשיאם של ימי הביניים ולקראת סופם הורשו העירונים ע"י אדוניהם להרחיק את היהודים מן החברה ואף לגרשם.

דפוסי החיים של היהודים בעיר
היהודים חיו בעיר לרוב בנפרד מהנוצרים באזור שנקרא "סמטת היהודים" או "רחוב היהודים". היהודים בחרו לחיות בצורה כזאת מטעמי נוחות ובטחון. החל מהמאה ה 13- בקשה הכנסייה לבודד את היהודים באזורי המחייה שלהם ואף הטילה הגבלות חוקיות על המקומות שהותר ליהודים להתגורר בהם. בימי -הביניים המאוחרים כאשר הסטריאוטיפים האנטי – יהודיים היו נפוצים,
הפך הרובע היהודי לצומת להתנפלות האספסוף על היהודים.
היהודים חיו בערים והקהילה היהודית הייתה כאחת הקורפורציות העירוניות (קורפורציה עירונית הייתה מסגרת אירגונית מאוחדת שפעלה בעיר ונהנתה ממסגרת עצמאית כמו זו של הגילדה או האוניברסיטה ). הם נחשבו לאנשים חופשיים. היהודים נחשבו לזרים אבל האוטונומיה שלהם לא גרמה להתנתקות חברתית מוחלטת מהחברה הנוצרית: הם דיברו את שפת המקום, לבשו
בגדים רגילים, היו להם שמות של לא – יהודים והם סחרו והתחברו עם שכניהם הנוצרים. עם זאת מבחינה משפטית מעמדם היה שונה והם גרו בשכונות נפרדות מהנוצרים.