מבנה ההנהגה, סמכויותיה ואמצעי האכיפה שהיו בידה:

מבנה ההנהגה היהודית
1. ה"קהל" – בראש הקהילה היהודית עמד ה"קהל", שהיה גוף מצומצם שנבחר בכל שנה. חבריו היו בדרך כלל מקרב עשירי הקהילה וחכמי התורה. ה"קהל" בחר את בעלי התפקידים בקהילה: את רב הקהילה, את "פרנס" הקהילה, את דייני בית הדין של הקהילה, את המורים במוסדות החינוך של הקהילה ואת השמשים בבתי הכנסת.
ה"קהל" ראה עצמו אחראי על ענייניה השוטפים של הקהילה היהודית ועל ייצוגה בפני השלטונות. ה"קהל" היה אחראי גם על גביית המיסים והעברתם לשלטונות, ועל התקנת תקנות שונות.
2. רב הקהילה – התמנה על ידי ה"קהל" ונחשב למנהיגה הרוחני של הקהילה.
3. ה"פרנס" – נבחר מקרב חברי ה"קהל" לעמוד בראש הקהילה היהודית. הוא נחשב למנהיגה האזרחי של הקהילה. ה"פרנס" מונה בדרך כלל לתקופה של חודש ימים. לצד ה"פרנס" עמד נאמן
ששימש כגזבר וכמזכיר של ה"קהל".
4. ה"שתדלן" – אחד מראשי הקהילה היהודית, בדרך כלל מעשירי הקהילה, שהיה מקורב לשלטון והיה מייצג את הקהילה בפני השלטון ומקדם את ענייניה. פעמים רבות הוא היה נזעק לעזרתו של
יהודי שנקלע לצרה מול שלטונות העיר ונאבק בגובה המס אותו היו חייבים לשלם היהודים.
5. הגבאי והשמש – גבאי הקהילה היה אחראי על ניהול מפעלי הצדקה בקהילה ומוסדות החינוך של הקהילה (תלמוד תורה). שמש הקהילה היה אחראי על הניהול והאחזקה של בית הכנסת.

תפקידי הקהילה היהודית וסמכויותיה:
לקהילה היהודית היו מגוון של תפקידים וסמכויות.
תפקידה המרכזי של הקהילה היה לאפשר ליהודים לקיים ביתר קלות את אורח החיים היהודי ולשמור על זהותם היהודית. הקהילה דאגה לספק את כל המסגרות והשירותים להם זקוק היהודי בחיי היום יום: בית הכנסת שבו התקיימו תפילות שלוש פעמים ביום בשבתות ובחגים.בסמוך לבית הכנסת היו בית המדרש ובית החתונות. בתי הספר של הקהילה היו תלמוד תורה ובית מדרש.
לרוב למדו הבנים, הבנות לא חויבו בלימוד תורה, אך היו הורים שלימדו את בנותיהם מסגרות החינוך הללו שמרו על הזהות היהודית בייחוד בתקופות משבר. מנהיגי הקהילה דאגו גם לשחיטה כשרה, לבית מרחץ, ולמקווה טהרה. כמו כן הוקם בית עלמין. כמו כן הוקם בית תמחוי שסיפק ארוחות לעניים ולעוברי אורח.
הקהילה וגבתה מיסי קהילה בכדי לממן את הוצאותיה השוטפות. כמו כן, חברי הקהילה היהודית היו חייבים במתן צדקה כדי לסייע לנזקקים.

תפקיד נוסף של הקהילה היה ייצוג היהודים בפני השלטון, וגביית מיסי השלטון. הקהילה החליטה כיצד יחולק נטל המיסים. הקהילה חילקה את נטל המיסים לפי היכולת של כל אחד.
הקהילה היהודית הקימה בתי דין שהסדירו את החיים הדתיים האזרחיים והכלכליים של היהודים. להכרעות בתי הדין היה תוקף משפטי מחייב בעיני השלטון ובעיני חברי הקהילה. בית הדין היה בעל סמכות אוטונומית לשפוט בענייני היהודים. לקהילה סמכות להתערב בסכסוכים שבין חברי הקהילה ולשפוט בניניינים פנימייםכמו כן הקהילה היהודית תקנה תקנות.

התקנות וחשיבותן
כל קהילה הייתה עצמאית, ולא הייתה כפופה למנהגיהן של קהילות אחרות. כדי להבטיח את סמכות הקהילה תוקנו מספר תקנות.
התקנות היו מעין חוקים שנועדו להסדיר את חיי היום יום של היהודים. התקנות חייבו כל אחד ואחת מבני הקהילה. התקנות היו בתחומי חיים שונים כגון: מסחר, מגורים ויחסים בין אדם לחברו. התקנות היו שונות מקהילה לקהילה. כל יהודי שהצטרף לקהילה מסוימת התחייב לשמור על תקנותיה. תקנות אלה שמרו על זכותו של הפרט בתוך הקהילה. באמצעות התקנות, הקהילה היהודית ("הקהל") נתנה פתרונות ותשובות במצבי חיים קשים וחדשים. יש לזכור כי היהודים חיו כמיעוט בתוך רוב נוצרי, שלא ראה בעין יפה את נוכחותם. בנוסף לכך התקנות נועדו לסייע בשמירת הזהות היהודית. במאה ה-11 חל משבר אמונה קשה בקרב היהודים לנוכח מסעי – הצלב. במסגרת מסעי הצלב נכבשה ירושלים והוקמה בה ממלכה נוצרית. מסעות הצלב האלה ניפצו את התקווה לגאולה יהודית בארץ ישראל. משבר אמונה זה הוביל להתנצרותם של יהודים רבים.
ביטוי לחשיבותן של התקנות בקביעתו של רש"י ( פרשן שחי במאה ה11 ) כי : "אם אדם נשבע לעבור על תקנות הקהל כאילו נשבע לעבור על מצוות התורה, וכופין אותו לבטל את שבועתו"
משמעות הדברים: לתקנות יש תוקף כמו של מצוות התורה . כמו שיהודי חייב לקיים את מצוות התורה , כך יהודי חייב לציית לתקנות הקהילה.

דוגמאות לתקנות:
א. תקנת חרם היישוב – ראשיתה במאה ה-12. תקנה זו קבעה כי יהודים חדשים יוכלו להצטרף לקהילה רק בהסכמת תושביה הוותיקים. תקנה זו נועדה למנוע תחרות כלכלית בין המצטרפים החדשים
לתושבים הוותיקים בקהילה. כמו כן אדם שרצה להצטרף לקהילה היה צריך להוכיח כי יוכל להביא לה תועלת או לשלם כסף. זאת משום שהקהילה שילמה כסף לשלטון עבור כל מצטרף חדש.
ב. מערופיה – מקור השם בערבית ומשמעו היוועדות. תקנה זו הבטיחה למשפחות המייסדות של הקהילה מונופול (שליטה בלעדית) במסחר בסחורות מסוימות, ואפשרה רק להן לקיים קשרי מסחר עם
סוחרים נוצרים. זאת בכדי למנוע תחרות ומתח בין הסוחרים היהודים.
ג. תקנת הצדקה – תקנה זו נקבעה במאה ה-14. היא קבעה כי חובה לתת צדקה לחברי הקהילה ולאורחים בקהילה.
ד. עיכוב התפילה – מנהג שמאפשר לאדם לעכב תפילה בבית הכנסת לזמן בלתי מוגבל, אם הוא סבור שנעשה לו עוול, עד שתיבדק תלונתו.
ה. תקנותיו של רבנו גרשום מאור הגולה (חי במאה ה-12), שלפיהן נאסר על גברים לשאת יותר מאישה אחת (פוליגמיה), או התקנה האוסרת על בעל לגרש את אשתו בניגוד לרצונה. תקנות נוספות
היו התקנה שיהודי שהתנצר יכול לחזור לדת, והתקנה האוסרת על אדם לקרוא במכתב חברו ללא ידיעתו. בהעדר דואר התבצע משלוח המכתבים ע"י יהודי שנסע מחוץ לעיר. היה חשש שהאיש יעיין
בדרך במכתב ויגרום נזק לשולח אם יפיץ את המידע שבו למתחרהו של שולח המכתב.

במה סמכות הקהל לתקן תקנות מבטאת את האוטונומיה של הקהילה היהודית באירופה הנוצרית:
— התקנות מבטאות סמכויות עצמאיות של הנהגת הקהילה בתחומי חיים נרחבים, יכולת הכרעה, שיפוט ואכיפה
— קביעת אורח חיים אחיד לכל חברי הקהילות היהודיות.
— שמירה על ייחוד ואחדות בתוך חברה עוינת.
— נתנו פתרונות לבעיות שנוצרו במציאות היומיומית החדשה, שלא ניתנה להן תשובה בהלכה היהודית עד כה.
— חיזקו את סמכות ההנהגה של הקהילה כלפי חבריה.לא תלות או התערבות של השלטונות הנוצריים

סמכויות ואמצעי אכיפה
למנהיגי הקהילה הייתה הסמכות להעניש את בני הקהילה שהפרו את המנהגים ואת התקנות. בדרך כלל העונשים שהטילה הקהילה היו קנסות כספיים או מלקות (הכאה). העונש החמור ביותר היה
חרם משמעותו של החרם היה נידוי מוחלט מהקהילה. אדם שהוחרם לא הורשה להשתתף בחיי הקהילה, לא הוזמן להתפלל בבית הכנסת, לא מכרו לו בשר כשר וכדומה. (לעיתים נדירות היו עונשים כבדים יותר כמו כריתת איברים או עונשי מוות. מקרים אלה התרחשו בעיקר בספרד). חלק מן העונשים היו מעוגנים בתורה שבכתב או בתורה שבעל פה, ואילו חלקם נוצרו בהשפעת תרבויות הסביבה.