למרות הקשיים הרבים התקיימו מאבקים ומרידות במספר גטאות (גטו ביאליסטוק וגטו וילנה)

אך ההתנגדות הנרחבת ביותר בהיקפה הייתה בגטו וארשה.

היו שותפים למרד- המחתרת בגטו וארשה (איל-ארגון יהודי לוחם) בראשות מרדכי אנלביץ, ו"האיגוד הצבאי היהודי" (אצ"י).

המחתרת לא הגיבה לגירוש הגדול הראשון באוקטובר 1942 בו גורשו קרוב ל- 300 אלף מתושבי הגטו לטרבלינקה ונותרו רק כ-60 אלף בלבד בגטו. (ראו תמונות וקטעי מקור- עמ'  252-250).

למרד גטו וארשה היו מספר שלבים:

שלב ראשון-

בינואר 1943 כאשר באו הגרמנים לחסל את הגטו סופית פרץ השלב הראשון של המרד.

קבוצה של מורדים החלה לירות בגרמנים והצליחה להרוג כמה מיהם. הגרמנים הצליחו לגרש 6000 יהודים בלבד.  היום ידוע, שזו הייתה המכסה שלה שאותה הם היו צריכים למלא אבל מבחינה מוראלית תושבי הגטו האמינו שהגירוש נפסק בגלל ההתנגדות היהודית ושהם הרוויחו עוד זמן להתארגנות. בעיתונות המחתרת הפולנית התייחסו אל הגירוש ככישלון גרמני שנבע מההתנגדות היהודית.

שלב שני- התארגנות והכנות:

בשלושה חודשים עד לשובם של הגרמנים לגטו ,תושבי הגטו והמחתרת נערכו למאבק.

נחפרו בונקרים ותעלות קישור בין הבונקרים, נאגר נשק, הוכנו חומרי לחימה מתוצרת עצמית, נאגרו תרופות ומזון לצורך לחימה  ממושכת. שני ארגוני המחתרת  שיתפו פעולה ביניהם כדי להיערך טוב יותר למרד.

שלב  שלישי-

ב-19 באפריל 1943 ,ערב חג הפסח, כאשר הגרמנים הגיעו  לגירוש נוסף, החל השלב השלישי.  תושבי הגטו היו במקומות מסתור וערוכים ללחימה לאחר שלושה חודשי התארגנות.

כ-2000 חיילים גרמנים נכנסו לגטו כדי לחסלו בפיקודו של גנרל יורגן שטרופ. להפתעת הגרמנים הם נתקלו בהתנגדות קשה. מול אלפי חיילים גרמנים המצוידים בטנקים ובנשק רב נלחמו המורדים בנשק מועט. הייתה מלחמה מבית לבית מבונקר לבונקר, הגרמנים השתמשו באש וגז כדי להוציא את היהודים מהנקודות המסתור.

בבונקר המפקדה ברחוב מילא 18 נהרגו לוחמים רבים בהם מרדכי אנילביץ.

רק לאחר שישה שבועות מיום פרוץ המרד (16 למאי 1943) הצליחו הגרמנים לכבוש את הגטו.  2000 איש הצליחו לברוח מהגטו הבוער דרך תעלות הביוב.

מרד גטו וארשה היה המרד העירוני הראשון באירופה הכבושה.

מה שמייחד את המרד בגטו וארשה ממרידות בגטאות אחרים:

1.      התקוממות עממית- לאחר שנשארו בגטו רק כ-60 אלף איש בלבד- כולם שיתפו פעולה עם המחתרת בלחימה ובהכנות .  תושבי הגטו היו עדים במשך תקופה ארוכה לאקציות שנערכו בגטו, ולכן לא הייתה להם כל אשליה בנוגע למטרות הנאצים. היודנרט איבד כל השפעה או שליטה. בשאר המרידות (גטו וילנה וביאליסטוק) חשש רוב הציבור היהודי בגטו להצטרף אל הלוחמים. כל תושבי הגטו לקחו חלק במרד שהיה המרד העירוני הראשון באירופה הכבושה ע"י הנאצים.

2.      תכנון וארגון המרד-  ההכנות למרד החלו במשך חודשים ארוכים לפני המרד, והן כללו פעולות של כל תושבי הגטו: נחפרו בונקרים שיתנו מחסה גם ללוחמים וגם למי שלא נשא נשק. בין הבונקרים נחפרו תעלות קישור. נאגר נשק והוכנו חומרי לחימה מתוצרת עצמית, בבונקרים שהוכנו לשהייה ממושכת – נאגר מלאי של מזון, מים ותרופות. כמו-כן הוקמו פיקוד מרכזי ו- 22 כיתות לוחמות  שכל אחת מהן מנתה  כ-15 לוחמים. בזכות ההכנות הממושכות והארגון המדוקדק, היה זה המרד הממושך ביותר. הלוחמים בגטו לא הכינו דרכי נסיגה והימלטות לאחר המערכה.

3.      משך ההתקוממות ומספר הלוחמים היהודים- הזמן שלקח לגרמנים  לחסל את הגטו היה ארוך במיוחד ונמשך כחודש ימים. מ – 19 לאפריל עד 16 במאי 1943. חודש של קרבות בין הנאצים לבין הכוחות היהודיים הלוחמים. יש לציין שבעשרות מרידות בגטאות אחרים, המרידות נמשכו שעות ספורות או ימים ספורים. מספר הלוחמים הגדול יחסית שהשתתף במרד. אומדים את מספרם מ-700 עד 800 לוחמים צעירים.

4.      נזק רב לגרמנים- היה גדול באופן יחסי למרידות אחרות  כ-150 גרמנים נהרגו במרד זה ומאות פצועים.

5.      מיקום גיאוגרפי- שלא כמו בגטאות אחרים, סמוך לוורשה לא היה אזור יערות צפוף וסבוך ולא הייתה אפשרות לברוח ליער ולהצטרף אל הפרטיזנים.

6.      תוצאות המרד- מרד גטו וורשה שימש השראה ועידוד  להתנגדות היהודים בגטאות ובמחנות ההשמדה. כמו כן, מרד זה הביא לשינוי ביחסה ובתפיסתה הרעיונית של המחתרת הפולנית כי ניתן ואפשר למרוד בגרמנים, ואף הוביל בסוף גם למרד של וורשה הפולנית נגדם.

משמעות מרד גטו ורשה

מרד גטו ורשה הפך לאירוע חשוב בתולדות העם היהודי. מלכתחילה, לא ניתן היה לגטו המוקף מכל צד והמבודד כל סיכוי להחזיק מעמד, אך התמודדות חסרת סיכוי זו נתנה ביטוי לכך שאף שנים של משטר האימים הנאצי ושל אדישות הסביבה הפולנית לא היה בהם, כדי לשבור את רוח הלחימה של הנוער היהודי. מרד זה הפך לסמל. היה זה המרד העירוני המאורגן הראשון נגד הנאצים באירופה. זוהי מלחמה של חלשים נגד חזקים, בכוחות דלים, בהם הגנו הלוחמים על רחובות ובתים. זו לא הייתה מלחמה לחיים, כי אם מלחמה על הדרך למות בכבוד. הייתה זו מלחמה לשם נקמה ברוצח למען כבוד יהודי לאומי, מחשבה שליוותה את הלוחמים עד לשלבים האחרונים.