מבוא

ברקע הדינמי של מלחמת העולם הראשונה, לונדון הפכה למוקד פעילות ציונית מרכזית, כאשר דמויות מובילות כמו חיים ויצמן ולורד רוטשילד פעלו במרץ מול ממשלת בריטניה. המטרה הייתה לנסח הצהרה רשמית שתעניק לגיטימציה בינלאומית לזכותו של העם היהודי בקיום לאומי בארץ ישראל, תוך התייחסות מורכבת למצב הפוליטי והדמוגרפי באזור. הביקוש להכרה זו הובילה לפרסום טיוטה ראשונה כבר ביולי 1917, שהשתנתה והותאמה לאתגרים הפוליטיים שהועלו במהלך הדיונים בממשלת בריטניה.

הנוסח הסופי, שנשלח על ידי הלורד בלפור בנובמבר 1917, ביטא באופן דיפלומטי ושקול תמיכה בהקמת "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", תוך שמירה על זכויות העדות הלא-יהודיות המקומיות וזכויות היהודים בגולה. נוסח זה שיקף את הצורך לאזן בין שאיפות הציונות לבין המציאות הפוליטית והחברתית הסבוכה בארץ, והניח את היסודות לתהליך מדיני ארוך טווח שהשפעותיו ניכרות עד היום. אתה יכול להבין את המורכבות שבנוסח ההצהרה על ידי בחינת האופן בו נשמרו הזכויות של כלל התושבים באזור, לצד ההבטחה להקמת ישות יהודית לאומית.

נקודות מפתח:

• הצהרת בלפור (1917) היא הבטחה רשמית של ממשלת בריטניה לתמוך בהקמת "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", אך נוסחה בלשון מעורפלת שלא כוללת הבטחה למדינה או ריבונות פוליטית מלאה.
• ההצהרה כוללת תנאים לשמירה על זכויות העדות הלא-יהודיות בארץ ישראל ועל זכויות היהודים בגולה, ומדגישה איזון בין האינטרסים השונים באזור.
• ליהודים ההצהרה סימלה הכרה בינלאומית ראשונה בזכויותיהם הלאומיות, בעוד שהערבים ראו בה פגיעה בשאיפותיהם, וההצהרה שימשה בסיס משפטי במסגרת המנדט הבריטי ופתחה את הדרך להקמת מדינת ישראל ולקונפליקטים מתמשכים באזור.

השורשים ההיסטוריים של הצהרת בלפור

הצהרת בלפור לא נולדה מתוך חלל ריק, אלא הושתתה על רצף היסטורי ארוך של שאיפות לאומיות יהודיות והתפתחויות בינלאומיות. במשך המאה ה־19 החלה התעוררות לאומית בקרב העם היהודי, כשהציונות כקונספט פוליטי מצאה את דרכה באמצעות מפעלם של אישים כמו תאודור הרצל. בשוליה של התנועה הציונית, עמדו דמויות שהקפידו לקדם קשרים מדיניים עם המעצמות השונות, בעיקר בריטניה, מתוך הבנה שהכרה בינלאומית תהווה כלי הכרחי למימוש המפעל הלאומי.

מעבר לתודעה הפנימית בציונות, ההיסטוריה הארוכה של הגלות והרדיפות בחו"ל השאירה צורך דחוף למצוא פתרון מעשי ובטוח לעם. כך, לאורך העשורים שקדמו למלחמת העולם הראשונה, צמחה דרישה חוקית ופוליטית לזכות ליישוב בארץ ישראל. ההצהרה התבססה על הקרבה ההיסטורית והרוחנית של העם היהודי לארץ זו ועל ההכרה בזכותו הלאומית למימוש שאיפה זו.

הקשר לציונות ולמאבק היהודי

עבורך כקורא, חשוב להבין שהצהרת בלפור הייתה למעשה פסגת מאבק ציוני ממושך, שבו נעו דמויות כמו חיים ויצמן ונחום סוקולוב בין הכרה בינלאומית ויצירת קשרים דיפלומטיים. השתתפותם במשא ומתן מול ממשלת בריטניה ובניית רשת תמיכה מדינית וכלכלית שיחקה תפקיד מכריע בהבטחת ההצהרה.

לצד זה, אבטחת הייצוג היהודי בפני מעצמות העולם נראתה כחזות הכל במאבק לשינוי מציאות לאומית ישנה. הציונות לא הסתפקה רק בהצהרות אלא שאפה לגיבוש פעילות ממוסדת שתאפשר מעבר להכרה לתהליך בעל משמעות מעשית של הקמת בית לאומי. העניין הפוליטי של הבריטים במזרח התיכון בשלב המלחמה איפשר לנציגי היהודים לנצל את ההזדמנות להבטחת תמיכה רשמית.

השפעות מלחמת העולם הראשונה על ההצהרה

המלחמה השפיעה במידה ניכרת על עיצוב סיטואציית הכוח בזירה הבינלאומית וכך גם על ההחלטה הבריטית לתמוך בהצהרת בלפור. בריטניה, שהייתה מעורבת במאבק מול האימפריה העות'מאנית ששלטה אז בארץ ישראל, ראתה בהצהרה כלי אסטרטגי להבטחת נאמנות אחת הקבוצות המושפעות באזור.

המלחמה הפכה את לונדון למרכז הפוליטי והדיפלומטי שבו צמח קונצנזוס שלפיו יש להעניק ליהודים בית לאומי בארץ ישראל. המלחמה גם הגבירה את המודעות המדינית באירופה לגבי חשיבות תומכים באיזור, מה שיצר מרחב לפעילות דיפלומטית מקיפה שהובילה להצעה המפורסמת.

מהלך המלחמה הביא את בריטניה למסקנה כי תמיכה בהקמת בית לאומי יהודי תוכל גם לחזק רצון הבריטים להחזיק בנכסים אסטרטגיים במזרח התיכון, ולהבטיח שיתוף פעולה יהודי במאמץ המלחמתי, כמו גם בהשפעה פוליטית עתידית באזור לאחר הקרבות.

ניסוח ההצהרה ופרטים מרכזיים

הנוסח הרשמי של הצהרת בלפור הוא תוצאה של תהליך מורכב ודיונים רבים במסגרת הממשלה הבריטית ובהתייעצות עם מנהיגי התנועה הציונית. המכתב, שנשלח ב־2 בנובמבר 1917, מתאפיין בלשון מדודה, המשלבת הבטחה תומכת לצד מגבלות והגבלות ברורות. הצהרת בלפור כוללת התחייבות מובהקת מצד בריטניה לתמוך בייסוד "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל", אך יחד עם זאת, נוצר איזון שמתבטא בשמירה על זכויות העדות הלא-יהודיות, שהיוו את רוב האוכלוסייה המקומית.

ברור כי השפה המדויקת בה נוסחה ההצהרה הייתה קריטית להבטיח את תמיכת הבריטים מבלי לעורר תגובות קשות מצד האוכלוסייה הערבית או המדינות השכנות. ניצול ניסוח מעורפל במונחים כמו "בית לאומי" ולא "מדינה" אפשר לבריטניה לשמור על גמישות דיפלומטית, ולהימנע מהתחייבות חד־משמעית שתורגש כפלישה ברורה לריבונות המקומית. במקביל, נכללו סעיפים לשמירה על מעמדם של היהודים בגולה, תחת הסכמה שלא לפגוע בזכויות שניתנו להם במדינות אחרות.

מבנה השפה הדיפלומטית

השפה שבה משתמשת הצהרת בלפור מאופיינת בלשון רשמית ועדינה, ומכוונת לשמור על שניות ולהימנע מהבטחות חד־משמעיות שעלולות לעורר מחלוקת בינלאומית. ניסוח זה נועד לאפשר לבריטניה לנהל מדיניות גמישה במזרח התיכון, ואפשר לה להציג תמיכה בתנועה הציונית מבלי לפגוע במערכת היחסים עם האוכלוסייה הערבית המקומית או בעלות הברית באזור.

נוסח הצהרת בלפור (כפי שפורסם רשמית):

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה ייסוד בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותעשה כמיטב מאמציה להקל על הגשמת מטרה זו, תוך הבנה ברורה שלא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של העדות הלא-יהודיות הקיימות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד מדיני, מהם נהנים היהודים בכל ארץ אחרת."

על החתום: הלורד בלפור

המילים נבחרו בקפידה על מנת לא לעורר תחושות של איום או הטלת ריבונות ישירה, אלא להביע עידוד ותמיכה כללית. הביטוי "יעשה כמיטב מאמציו" מצביע על רצון להישאר במקום תיווך ולא להבטיח מעורבות אקטיבית מעבר לתמיכה פוליטית. הגמישות הזו העניקה לבריטים מרחב פעולה פוליטי יקר ערך, אך גם הותירה מקום לפרשנויות שונות שיצרו מתח בין הצדדים לאורך השנים.

המושגים המרכזיים: "בית לאומי" מול "מדינה"

המונח "בית לאומי" שימש את הבריטים, ולמעשה את ההצהרה, מונח מכונן שנבחר מתוך מודעות לצורך להימנע ממונחים משפטיים ומדיניים בעלי משקל של ריבונות מלאה. הימנעות מהמילה "מדינה" הייתה מכוונת, מתוך הבנה שרבים מהמעורבים – כולל האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל ובריטים עצמם – לא היו מוכנים לקבל הקמה מיידית של מדינה יהודית עצמאית.

השימוש ב"בית לאומי" אפשר ליצור ישות בעלת אופי תרבותי ופוליטי שאינה מחייבת הכרה מיידית בריבונות מדינית מלאה, וכך ניתן היה לספק מסר של תמיכה לאידאולוגיה הציונית מבלי לעורר התנגדות מיידית מצד מדינות אחרות והעם הערבי. ניסוח זה פתח אפשרות לקונפדרציה או לשלטון מנדטורי שמעורבותו תקבע את הצעדים הבאים במרחב.

אתה יכול להבין כי הבחירה במונחים האלה השפיעה עד היום על אופן התפיסות והפרשנויות של הצהרת בלפור. היא יוצרת בסיס שונה לפוליטיקה במדינה, שתמכת ביצירה הדרגתית של ישות יהודית מבלי להכריז על ריבונות מלאה, דבר שהיווה מקור למחלוקת בין התומכים בהצהרה לבין הערבים המקומיים שניסחו אותה כניסיון להפקיע את זכויותיהם הלאומיות.

תנאים והתחייבויות במכתב

במכתב רשמי זה, ממשלת בריטניה מציבה את ההבטחה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל במסגרת שמירת האיזון הרגיש בין האינטרסים השונים באזור. ההצהרה עצמה אינה כוללת התחייבות להקמת מדינה יהודית עצמאית, אלא מבטיחה סיוע ותמיכה ביצירת ישות לאומית שתשמש כבית לעם היהודי, תוך גמישות במימוש ההתחייבות בפועל. הנוסח המדוד מאפשר לבריטניה לשמור על מעמדה המדיני באזור, למצוא פתרון שיתחשב הן בזכויות היהודים והן בזכויות העדות האחרות הקיימות, ובכך למנוע מתחים ישירים עם הקהילה הערבית המקומית.

מעל לכל, המכתב משקף את ההחלטיות הבריטית לקדם את המטרה הציונית במסגרת המנדט הבריטי שעתיד היה להתקבל, אך עם תנאים ברורים שבמסגרתם יש להגן על זכויות האזרחים הלא-יהודיים בארץ ישראל. כתוצאה מכך, ההצהרה מהווה בסיס מעורפל שמאפשר שימוש דיפלומטי רב ומתוחכם, תוך שמירה על המשך היציבות הפוליטית באזור והימנעות ממתיחות מוגברת שכלולה בתהליך ההקמה של בית לאומי יהודי.

ההבטחה ליהודים וההתחייבות הבריטית

ההצהרה מכירה באופן רשמי בצורך להקמת "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל" – ביטוי מתון שאינו כולל את המונח "מדינה" ומונע השקפה חד-משמעית על אופיו הסופי של היישות שתוקם. בכך, בריטניה התחייבה להפעיל את מיטב מאמציה להקל על ההגשמה של מטרה זו במסגרת המדיניות הבריטית כלפי האזור, תלוי כמובן בהתפתחויות השונות שיקרו בשטח.

את ההתחייבות הבריטית ניתן לראות כהכרה ראשונה בסוג של זכות לאומית יהודית, אשר הייתה חידוש חשוב בזירה הבינלאומית. לוחמי התנועה הציונית השקיעו משאבים דיפלומטיים רבים כדי להגיע להכרה זו, והיא שימשה כאבן פינה להתקדמות המדינית של העם היהודי. למרות הכוונה הברורה לתמוך, יחד עם זאת, מנסחי ההצהרה הקפידו שלא ליצור סכסוך פתוח עם קהילות אחרות באזור.

שמירה על זכויות העדות הלא-יהודיות

ההצהרה מדגישה במפורש כי לא ייעשה דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות או הדתיות של העדות הלא-יהודיות – בעיקר האוכלוסייה הערבית שהייתה הרוב בארץ ישראל בתקופה ההיא. הבריטים ניסחו את הנוסח כך שיבטיחו שמירה על מעמדם של תושבים אלה, מתוך ההכרה שחוסר תיאום או התעלמות משאיפותיהם עלול לגרום לבעיות קשות.

השורה הזו מהווה למעשה התחייבות מצד ממשלת בריטניה כי הקמת הבית הלאומי היהודי לא תפר את הסטטוס הקיים של הקבוצות השונות באזור, תוך ניסיון לשלב בין יצירת הזכויות היהודיות לבין שמירת יציבות חברתית ופוליטית. ההצהרה הושלמה בהבטחה לשמור גם על מעמדם של יהודים ברחבי הגולה, כדי למנוע תקלות בשוויון זכויותיהם במדינות אחרות.

למרות ניסוח זה, שמירת זכויות העדות הלא-יהודיות מתגלגלת לא אחת כמוקד מתחים במהלך יישום ההצהרה ומאוחר יותר בעת המנדט הבריטי בארץ ישראל. הסייגים למשמעות המעשית של ההבטחה הללו היו שנויים במחלוקת, ויצרו נקודת מחלוקת מרכזית בין הנהגת היישוב היהודי לבין הקהילה הערבית המקומית שהתנגדו נחרצות לתוכנית.

למידע נוסף על הצהרת בלפור ופרטי הנוסח המדויק שלה, ניתן לעיין במקורות היסטוריים שמציגים את מכלול הדינמיקות והמתחים שבין הצדדים.

התגובות וההשלכות של ההצהרה

התגובה היהודית וההשלכות הדיפלומטיות

הצהרת בלפור התקבלה בקרב התנועה הציונית כשיא דיפלומטי משמעותי, שפתח דלתות חדשות לקידום מימוש שאיפתם הלאומית. מנהיגים כמו חיים ויצמן וחברי הנהגת התנועה ראו בה הכרה בריטית רשמית בזכות ההיסטורית של העם היהודי בארץ ישראל, שהעניקה להם לגיטימציה בינלאומית נדירה באותה תקופה. ההכרה זו לא רק הקלה את הפעילות המדינית והפרסומית להקמת בית לאומי, אלא גם חיזקה את מעמדה של התנועה הציונית במובנים פנימיים וחיצוניים, ואיפשרה מגעים רישמיים עם ממשלות וארגונים בינלאומיים נוספים.

במישור המעשי, ההצהרה השפיעה על גיבוש מדיניות בריטית כלפי ארץ ישראל בזמן המנדט, כולל פעולות להקמת מוסדות יהודיים וניסוח הסדרים משפטיים ופוליטיים שכללו את הזכות היהודית להתיישב בארץ. אפשר ללמוד על תהליך ההכרה המורכב והמשמעותי שהביא לכך בכתבה המפורטת מהי הצהרת בלפור?, המסבירה את הקונטקסט ההיסטורי והפוליטי שאפשר להבנה עמוקה יותר של האירוע.

התנגדות הערבים והשפעות על הסכסוך

התנועה הלאומית הערבית בארץ ישראל ראתה בהצהרת בלפור פגיעה ישירה בזכויותיהם הלאומיות ובשאיפתם הריבונית על הארץ. מייד עם פרסומה, הובילו מנהיגים ערבים כמו חברי ועד הלאומי הערבי ומוסדות דומים גינוי חריף והתנגדות עזה למהלך הבריטי. ההצהרה התפרשה לעיתים כהכרה בזכותו הבלעדית של העם היהודי בארץ, והזנחה מוחלטת לצרכי האוכלוסייה הערבית המקומית, שהייתה הרוב הדמוגרפי. התסיסה החברתית והתנועה המאסיבית נגד המנדט הבריטי וההצהרות המתאימות לו חיזקו את המתחים בין שני העמים והובילו למהומות ולפגישות עימות לאורך העשור הבא.

השפעת ההצהרה על האזור הייתה עמוקה, שכן היא סללה את הדרך לסכסוך מתמשך, כזה שעדיין מהווה אתגר מרכזי במזרח התיכון. הסכסוך הערבי-יהודי שהתעורר בעקבות הקמת הבית הלאומי והיישובים היהודיים השתלב בתוך תהליכים גאופוליטיים מורכבים, שכללו גם גורמים אזוריים ובינלאומיים נוספים שהחמירו את המצב הביטחוני והפוליטי בארץ ישראל.

התנגדות הערבים להצעה הבריטית לא נבעה רק מהיבטים פוליטיים ותכנוניים אלא גם מהשפעות חברתיות וכלכליות שהרעידו את היציבות המקומית. החשש מפני עלייה יהודית מוגברת, שינוי הרכב האוכלוסייה ופגיעה בזכויות הקרקע היו בין הגורמים שחיזקו את ההתנגדות והניעו את המאבק הלאומי לאורך השנים הבאות.

השפעת ההצהרה על המנדט הבריטי

הצהרת בלפור לא הייתה רק מסמך דיפלומטי – היא הפכה לאבן יסוד במבנה המשפטי והפוליטי של המנדט הבריטי על ארץ ישראל. המנדט, שאושר על ידי חבר הלאומים ב־1922, שילב בתוכו את עקרונות ההצהרה, והפך אותם להוראות מחייבות כלפי ממשלת המנדט. בכך, ממשלת הוד מלכותו נדרשה לקדם את הקמתו של בית לאומי ליהודים, לצד שמירה על זכויות התושבים הלא-יהודיים בארץ. המכנה המשותף בין ההצהרה למסמך המנדט דרבן את הממשל הבריטי לפעול באיזון עדין בין אינטרסים סותרים, מה שהשפיע על המדיניות הבריטית באזור לאורך כל תקופת המנדט.

אתגר מרכזי שנוצר בעקבות שילוב ההצהרה במנדט היה כיצד ליישם את ההתחייבות לתמיכה ב"בית לאומי" יהודי בארץ שבה רוב האוכלוסייה היה ערבי. היישום המעשי של ההתחייבויות נדרש התייחסות משפטית, מדינית ומנהלית מורכבת, שכללה מיסוד מוסדות יהודיים ותשתיות לאומיות לצד ניהול סכסוכים עם האוכלוסייה המקומית. ההצהרה שימשה לממשלות הבריטיות השונות בסיס לגיטימי לפעילותן באזור אך גם היתה מקור למתחים ולקונפליקטים שהצטברו עם השנים.

כיצד שולבה ההצהרה במסמכי המנדט

חברי חבר הלאומים אימצו את ההצהרה ופירשו אותה כחלק בלתי נפרד מכתב המנדט, שאכן הבחין במטרה להקים "בית לאומי לעם היהודי" תוך שמירה על זכויות "העדות הלא-יהודיות". סעיפים מרכזיים במנדט מדגישים את תפקיד הממשל הבריטי לעודד ולהטיב עם היישוב היהודי, לרבות תכנון התיישבות, פיתוח כלכלי, ותמיכה במוסדות חינוכיים ודתיים. עם זאת, המסמך גם הציג התחייבות חוקית להגן על זכויות האוכלוסייה הערבית, מה שיצר מתחים בהבנת האיזון בין שני היעדים.

השילוב המשפטי של נוסח ההצהרה במנדט קבע מסגרת בינלאומית למעשית השלטון הבריטי בארץ ישראל, והעניק לה תוקף חוקי מול מדינות העולם. בהתאם לכך, כל פעולה בריטית שהשפיעה על עתיד הארץ נדרשה ליישם את ההצהרה בצורה שניתן היה להגן עליה בפורומים בינלאומיים, וכך למעשה קבעה ההצהרה את הכללים לפעולה המנדטורית לצד הגבלת פעילות של גורמים מקומיים ומשבריים.

הקשר בין ההצהרה להקמת מדינת ישראל

הצהרת בלפור היוותה צעד מכונן בתהליך שהוביל להקמת מדינת ישראל כמעט שלושה עשורים לאחר מכן. ההכרה הבינלאומית הראשונה בזכותו הלאומית של העם היהודי על ארץ ישראל העניקה לגיטימציה למאמצים הציוניים להקמת תשתית מדינית, כלכלית וחברתית בארץ. מסמכי המנדט שיצרו מסגרת חוקית לבריטניה לפעול לקידום היישוב היהודי איפשרו העלייה ההמונית, פיתוח התיישבות חקלאית ויצירת מוסדות לאומיים שהיוו בסיס למדינה עתידית.

בעוד ההצהרה והקשר שלה למנדט היו קריטיים, תהליכים נוספים כמו מלחמת העולם השנייה, השואה, הלחץ הבינלאומי והתנועה הציונית עצמה תרמו במידה ניכרת למימוש החזון ולבסיס המדיני שהוביל להכרזה על מדינת ישראל ב־1948. משמעות ההצהרה אינה רק בהבאתה של בריטניה לעמדת הכרה, אלא ביצירת מנגנון מדיני ומשפטי שהסליל דרך להקמת מדינה יהודית משתחררת בסופו של דבר מכיבוש קולוניאלי.

לכן, כשאתה מבין את ההצהרה לא רק כמכתב אלא כנקודת מפנה היסטורית, אתה רואה כיצד היא הונחתה כאבן פינה במערכת יחסים בינלאומית שסייעה להפוך את החלום הציוני למציאות ממשית. ללא ההצהרה וכינונה במסגרת המנדט, סביר להניח שהתפתחות המדינה הייתה שונה ואף מאתגרת יותר מבחינה משפטית ופוליטית.

סיום

המשך יישום הצהרת בלפור והשלכות מדיניות

עם קבלת הצהרת בלפור, ממשלת בריטניה הצליחה להעביר את התמיכה הבינלאומית ברעיון בית לאומי יהודי בארץ ישראל, אך הדרך ליישום מעשי הייתה מורכבת ומלאת אתגרים. באותם שנים, הבריטים התמודדו עם לחצים פנימיים וחיצוניים מצד האוכלוסייה הערבית המקומית, שהביעה התנגדות ברורה להצהרה ולמדיניות הבריטית. זאת לצד הדרישה מצד הקהילה היהודית להגביר את ההגירה והפיתוח בארץ. בזמן זה, הבריטים נאלצו לאזן בין ההבטחות שניתנו לבין המציאות בשטח, כאשר לעיתים נקבעו מגבלות על העלייה היהודית ופעילות הציונות, במטרה לשמור על יציבות מדינית באזור.

התקופה מתחילה עם פלישת מדינות ערב עירק ירדן מצרים סוריה ולבנון לארץ ישראל ב15 למאי,  מיד עם ההכרזה על הקמת מדינה יהודית. חובה להכיר את מפת הפלישה.

תכנית הפלישה התבססה על שני עקרונות: האחד – מלחמת בזק, משום שלרשות הצבאות הערביים לא עמד מלאי מספיק של תחמושת וציוד למערכה ממושכת. השני – ניתוק היישובים היהודיים בפנים הארץ מחוף הים, דרכו יוכלו לקבל תגבורת בכוח אדם ובנשק. 

קוויה העיקריים של התכנית : ריכוז המאמץ הצבאי העיקרי בצפון הארץ במטרה לכבוש את הגליל מצפון, את עמק יזרעאל מהמזרח ולהתקדם ביחד לכיוון מישור החוף. הצבא המצרי אמור היה לבצע מתקפת הסחה בדרום על מנת לרתק לאזור כוחות יהודיים גדולים. 

יחסי הכוחות היו לטובת הצבאות הערביים, הן במספר החיילים הלוחמים והן בחימוש. רק כ- 60% מאנשי ה'הגנה' היו בעלי נשק אישי ולצבאות הערביים הייתה עדיפות ברורה בכלי רכב משוריינים מסוגים שונים, ארטילריה ומטוסים. כוחות צבא הלגיון אומנו על ידי הבריטים והיו בעלי ידע רחב יותר בארגון צבא ובשיטות לחימה. כוחותיהם גם היו רעננים, בניגוד לכוחות המגן של היישוב היהודי שעברו כבר שישה וחצי חודשים של מלחמה ואבדות קשות. נחיתותם הצבאית של כוחות המגן מסבירה את הצלחותיהם הצבאיות המרשימות של הערבים בשלב זה של המלחמה. וכהגדרתו של ההיסטוריון מאיר פעיל: "אלה היו ארבעת השבועות הקשים ביותר בתולדות המפעל הציוני  בא"י ".

למרות הנחיתות הישראלית, לאחר 4 השבועות הקשים, הצליחה ישראל לבלום את הכוחות הערביים. כוחות המגן הצליחו לשמור על קיום המדינה במחיר דמים כבד מאוד בהרוגים ופצועים 876) לוחמים וכ-300 אזרחים). בסיומו של שלב זה נכנסה לתוקפה, ביוזמת האו"ם ובהסכמת הצדדים הלוחמים, הפוגה במלחמה, שנמשכה כחודש ימים.

ארוע מדגים: קרב ניצנים

הצבא המצרי פוש מדרום ולאחר שנעצרו בגשר עד הלום, התפנו לכבוש את היישובים שלא נכבשו

 30 במאי 1948 – הכוחות המצריים הנחיתו כל היום על קיבוץ ניצנים הפגזה ארטילרית כבדה. ליל 3-2 ביוני 1948 – כל חברות המשק, בעיקר אמהות לילדים, פונו ברגל מניצנים למעט עשר חברות שהתנדבו להישאר עם הגברים ולהלחם. ביניהן הייתה האלחוטנית, מירה בן-ארי, שהייתה אם לתינוק 

7 ביוני 1948 – לאחר הפגזה קשה שנמשכה כל הלילה. על ניצנים הגנו 67 חברי משק, מתוכם עשר לוחמות, וכוח נוסף של  גבעתי. הלוחמים נסוגו והתבצרו ב"ארמון" – בית האפנדי הגדול, אותו בית שנקנה בידי קק"ל והיה היסוד לקיבוץ. בתחילת הקרב האלחוטנית קראה שוב ושוב לתגבורת ולא נענתה. מכשיר האלחוט הפסיק לפעול במהלך הלילה, ולפתע פעל בדקות האחרונות של הקרב. האלחוטנית מירה בן-ארי ואנשים נוספים ראו בזה מעין אות לנכונות החלטתם לסגת. הם ניסו ליצור קשר עם חטיבת גבעתי אך לא נענו. המפקד הורה על ניסיון מילוט לכיוון פרדס שבאזור, אך הלוחמים ספגו משם מכת אש ונאלצו לחזור פצועים אל ה"ארמון". הקרב נמשך, רוב הלוחמים היו פצועים, התחמושת אזלה, ובארבע אחר הצהריים, משנראה שאין כל אפשרות אחרת החליט המפקד, אברהם שוורצשטיין, להיכנע ולמלט חלק מהלוחמים. הם הטמינו את מכשיר האלחוט והרסו את הנשק. אחד הלוחמים יצא עם גופיה לבנה אך נורה ונהרג. המפקד, אברהם שוורצשטיין, יצא, עם ממחטה לבנה וידיים מורמות, אל המצרים. בהגיעו אל אחד הקצינים המצרים, זה הוציא את אקדחו וירה בו. האלחוטנית מירה בן ארי יצאה בעקבותיו, נגשה אל הקצין ירתה בו והרגה אותו באקדחה. היא נשארה לעמוד ולא ברחה. קצינים מצרים נוספים שעמדו בסמוך ירו בה והיא נפלה ומתה על יד מפקדה. בעת הכניעה חוסלו ארבעה מגינים נוספים, ארבעה הצליחו להיחלץ. יתר 106 המגינים, חלקם פצועים, הובלו בתהלוכת ניצחון ברחובות מג'דל בדרכם לשבי במצרים.

מאפייני התקופה:

"תוכנית ד" – מאסטרטגיה מתגוננת לאסטרטגיה התקפית.

השלב השני של המלחמה התאפיין במעבר מהתגוננות מקומית להתקפות יזומות ומתוכננות על פי סדרי עדיפויות צבאיים ומדיניים. 

בראשית מרץ 1948 הוכנה במפקדה הארצית של "ההגנה" תוכנית מבצעית שכונתה "תוכנית    ד" , והיא נועדה להעביר את היוזמה לידי היישוב היהודי. 

מטרות התכנית היו:

השתלטות על השטחים שנועדו להיכלל בתחום המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה, כולל יישובים ערביים שהיו בשטח זה – יצירת רצף טריטוריאלי בין היישובים והערים. 

השתלטות על הערים המעורבות: יפו, חיפה, טבריה וצפת

השתלטות על עורקי תחבורה ועל יישובים ערביים: נפרצה הדרך לירושלים הנצורה, ונכבשו כפרים ערביים שחלשו על הדרך, נכבש הקסטל שממנו תקפו הערבים את הדרך לירושלים, 

המעבר של הישוב היהודי מהגנה להתקפה הביא את הערבים בארץ לכדי קריסה. ההנהגה הערבית התפוררה ורבים ממנהיגיה ברחו לארצות ערב השכנות.

אחת התופעות הבולטות בתקופה זו היא בריחה המונית של האוכלוסייה הערבית מהכפרים הערבים ומהערים המעורבות. אלה נטשו את בתיהם וברחו מהארץ. בריחה המונית זו הייתה בתמיכת ההנהגה הערבית ומדינות ערב השכנות.

אירוע מדגים: " מבצע נחשון"- ( פריצת הדרך לירושלים) ב-5 באפריל נפתח "מבצע נחשון". מבצע זה נועד לפרוץ את המצור על ירושלים על ידי כיבוש של העמדות והכפרים הערביים שחלשו על הדרך לירושלים, ולהבטיח את תנועת השיירות בציר שער הגיא. את ההחלטה לשחרר את ירושלים מהמצור קיבל בן- גוריון, אשר נתן עדיפות מכרעת להגנה על ירושלים. הוא דרש לרכז את המאמץ בחזית ירושלים, ולשם כך אורגן כוח גדול של לוחמים. ב"מבצע נחשון" נכבש הקסטל, שממנו תקפו הערבים את הדרך לירושלים ושם גם נהרג מפקדם הנערץ של הלוחמים הערבים, עבדול קאדר אל – חוסייני. במבצע זה הצליחו להעביר שלוש שיירות גדולות עם מזון תרופות וחיילים לירושלים שהייתה נצורה לאורך זמן. ב20.4 שבה ונחסמה הדרך לירושלים לאחר שהכוחות לא הצליחו להחזיק בעמדות שנכבשו בירושלים חודש המצור.

כיצד ביטא "מבצע נחשון" את האסטרטגיה החדשה שעליה התבססה תוכנית ד'?

1. השתלטות על עורק תחבורה ראשי, פתיחת הדרך לירושלים הנצורה.
2. השתלטות על כפרים ערבים שחלשו על הדרך, כיבוש הקסטל שממנו תקפו את השיירות העולות לירושלים. הועברה אספקה חיונית שהעניקה לה אורך נשימה.
3. חיבורם של יישובים מנותקים ללא הבחנה אם הם מחוץ לגבולות החלוקה , ויצירת נרצף טריטוריאלי יהודי.
4. " מבצע נחשון " הוכיח לערבים כי היוזמה חזרה לצד השני, הצד היהודי הלוחם.

כיצד באה לידי ביטוי המלחמה הקיומית ב"מבצע נחשון".?

העברת היוזמה ללחימה לצד היהודי, העברת כוחות ממקום למקום על פי הצורך.

יצירת רצף טריטוריאלי בין ישובים מנותקים.

פריצת הדרך לירושלים, שבה היו מעל 90.000 יהודים שנמצאו במצב קשה, ללא מים, אוכל ותרופות. 

שלב א' של הלחימה

לחימה בערים המעורבות:

הכוונה לערים ת"א-יפו, חיפה , ירושלים צפת וטבריה בהן חיו יהודים וערבים יחדיו . בערים אילו שותקו חיי הכלכלה בראשית המלחמה . היהודים סבלו מפגיעות של צלפים ערבים שירו ממקומות גבוהים אל השכונות היהודיות . הערבים החדירו מכוניות תופת וגרמו לאבדות קשות בקרב היהודים . נפגעו המוסדות הלאומיים בירושלים , רח' בן יהודה בירושלים ורחוב הנמל בחיפה . הטרור הערבי גרם לשיבוש  חיי היום יום של היהודים וזרע פחד והרג.

לחימה בדרכים:

מוקד לחימה זה הפך לקשה ביותר בשלב זה של המלחמה . במוקד לחימה זה היה הישוב היהודי בנחיתות ,הן נחיתות מספרית והן העובדה שכפרים ערבים חלשו על מרבית כבישי הארץ הדרכים אל הישובים היהודיים שהיו מרוחקים ממרכז הארץ עברו דרך כפרים ערביים. הלחימה על הדרכים הייתה מסובכת גם בשל העובדה שחלק מהצירים היו חשובים לצבא הבריטי ולא ניתן היה ליזום מתקפה על ציר שהיה חשוב לבריטים, כי הבריטים יכלו להגיב בחריפות.

הערבים הצליחו באמצעים פשוטים לחסום את הדרכים הללו ולתקוף את השיירות שהובילו אספקה לירושלים לגליל ולנגב. תושבי ירושלים היו בסכנת רעב ממשי . הפרון של ההגנה היה שיירות אספקה עם אבטחה צבאית אבל שיירות רבות הפכו למלכודת מוות ובחודש מרץ 1947 הגיעו הפגיעות בשיירות למחיר דמים כבד של כ – 80  הרוגים

שיירות באב אל ואד ,שיירת נבי דניאל ,שיירת יחיעם ושיירת חולדה ועוד-גבו הרוגים רבים.

הלם כבד ואבל ירד על היישוב במקרה נפילתם של 35 לוחמי הפלמ"ח שהיו בדרכם להחיש עזרה לגוש עציון המנותק (ל"ה-לוחמים)

מאבק באזורים הכפריים:

השיקול הלאומי שלא לפנות אף ישוב אפילו מרוחק נבע מהצורך לקבע את גבולות הארץ . שיקול זה התנגש בשיקולים הצבאיים על הצורך להגן על הדרכים לישובים מרוחקים . הערבים שהבינו את נקודת התורפה הזאת תקפו ישובים מבודדים ופגעו בנפש וברכוש. חלק הושמו במצור ממושך כמו יחיעם וטירת צבי בגליל ונקודות ההתיישבות בנגב . ההגנה שילבה לוחמים עם אוכלוסיית המתיישבים כאשר האוכלוסייה שלא לוחמת פונתה לעורף . באופן כללי עד לפלישת צבאות ערב לא נפל אף ישוב מרוחק בידי הערבים .

הקשיים הצבאיים  של היישוב בחלק הראשון של מלחמת העצמאות:

• הפיזור של היישובים והעדר רצף טריטוריאלי ביניהם.

• התפיסה העקרונית שאין לנטוש נקודת יישוב בשום מקרה , ושיש לשמור על הדרך חופשית אל כל נקודת יישוב.

• הקושי בשמירה על תנועה חופשית בדרכים לכל היישובים ,כולל היישובים המבודדים ,בגלל עליונות אסטרטגית של הערבים ששלטו על הרמות החלושות על הכבישים ושהיה להם ניסיון מצטבר של לחימה קבוצתית במארבים ובפשיטות "פגע וברח".

• הערבים זכו לגיבוי של מדינות ערב שסייעו להם בנשק ובמתנדבים.

• התמודדות עם המדיניות הבריטית ששיבשה את פעולות של הכוחות הלוחמים היהודים ומאבקם לתנועה חופשית.

• הקושי להתמודד עם שיטות הפעולה של הערבים בערים המעורבות – פגיעות צלפים ,החדרת מכוניות תופת, פגיעה בריכוזי אוכלוסייה יהודית בערים הגדולות.

• הקושי להתמודד עם פעילות צבאית עוינת במקומות שונים בארץ בו זמנית כשהיוזמה כולה היא של הערבים. (אפשר להשוות את כוח המגן העברי לאדם המנסה להתכסות בליל חורף קר בשמיכה קצרה. מכל צד שתמשוך את השמיכה, בצד השני יהיה קר…)

• הקושי להתמודד עם מספר רב של נפגעים בתקופה קצרה יחסית-1200 נפגעים עד מרץ 1948 (בדגש על לווי השיירות שגבה את המחיר הכבד ).

דוגמה לאירוע המבטא את התקופה ואת המלחמה הקיומית – שיירת הל"ה  –

אחד הניסיונות הבולטים להעביר עזרה לישובים המבודדים היה זה של מחלקת הל"ה, שיצאה לעזור לישובי גוש עציון,  אשר היו תחת מצור. 35  חברי "הגנה" יצאו מירושלים לכפר עציון בחורף  1948 , כדי לעזור בלחימה מול הערבים. רובם היו סטודנטים  באוניברסיטה העברית.  בניגוד לשיירות אחרות, הם הלכו ברגל בלילה, מהר-טוב (ליד בית-שמש) לכפר עציון שבגוש עציון. הם הותקפו בדרך על-ידי ערבים וניהלו קרב מול מאות ערבים. הקרב נמשך יום שלם. כל חברי השיירה נהרגו בקרב. לזכרם כתב חיים גורי את השיר "הנה מוטלות גופותינו".

הכוחות הלוחמים:

נתוני הפתיחה:

למחרת החלטת החלוקה מתחילים הפלשתינאים תושבי ארץ ישראל שלא קיבלו את ההחלטה לתקוף את הישוב היהודי בארץ . באותה עת יש כ 650,000 יהודים בארץ ומספר הערבים כפול כ – 1,300,000 . פריסת הישובים היהודיים שנמצאים ממטולה בצפון ועד רביבים בדרום יוצרת קושי רב להגן על כולם כאשר ההוראה של ההנהגה היא לא לנטוש אף ישוב . יש לזכור בתקופה זאת הבריטים עדיין שולטים בארץ.

מדיניות הפינוי של הבריטים:

בריטניה פינתה את כ 120 אלף החיילים הבריטים בשלבים מכל הארץ לנמלי הים בחיפה ורפיח.

מטרת הבריטים- לפנות את כוחותיהם הרבים ששהו בארץ באופן הבטוח ביותר. משמע, יציאה שקולה, מדורגת, מסודרת, שבה לא יגרם נזק לא לחיילים הבריטים ולא לציוד הצבאי שברשותם.

הם השתדלו להרחיק את מוקדי הקרבות מנמלי האוויר, הים וצירי הפינוי העיקריים. נעשה ניסיון למנוע התפרצות קרבות עזים בין יהודים וערבים באזורים שנמצאו עדיין תחת שלטון בריטי, בעיקר משום שהבריטים חששו מהתערבות ופלישה של צבאות ערב לטובת ערביי א"י. פלישה כזו הייתה מסבכת את האינטרסים הבריטים בכל המזה"ת. החשש הבריטי מתגובה ערבית תקיפה שתפריע לפינוי המסודר גרמה להמשך ההקפדה על הגבלות העלייה והמשך הרדיפה אחרי המעפילים. הבריטים המשיכו בחיפושים אחר נשק והכבידו על התגייסות גלויה ואימונים. המתח בין הישוב היהודי לבריטים הלך והתחדד.

הבריטים שמו דגש על אבטחת המתקנים הבריטים ושמירה על צירי התנועה שהוגדרו כחיוניים לפינוי מסודר לכיוון חיפה ורפיח.

אם אחד הצדדים ניסה לפגוע בצירים התגובה הבריטית הייתה קשה לדוגמא כאשר חטיבת פלמ"ח הראל כבשה את שייח ג'רח בצפון ירושלים (אפריל 1948) דרשו הבריטים מהישוב לפנות את השכונה כיון שהיא יושבת על ציר הפינוי שלהם מירושלים אל שדה התעופה בקלנדיה (עטרות) וצפונה בדרך גב ההר, דרך שכם ג'נין עד חיפה. הסירוב הביא את הבריטים לערוך מתקפה על השכונה ולערוך פינוי כפוי.

הבריטים העבירו את השליטה על אזורים שפינו (מבחינת שליטה על מוקדי כוח באזור למשל משטרה) לצד ששלט אחרון באותו אזור והיה חזק יותר להשליט סדר. למשל, בשכונת שייח גראח  לאחר הפינוי העבירו הבריטים את השליטה להגנה, כי היא זו ששלטה בשכונה אחרונה.

כאשר רוצים לנתח את התנהגות השלטון הבריטי בארץ עד לפינוי לא ניתן לדבר על התנהגות פרו ערבית או פרו יהודית, המדיניות פעלה בראש ובראשונה למען אינטרס בריטי, שפעמים התנגש עם הערבי ופעמים עם היהודי. כנגד היהודים הפעילו הבריטים את נשק החיפושים וכנגד הערבים את נשק העוצר.

כוחו של הישוב היהודי:

מטרת היהודים להקים מדינה יהודית ולהבטיח את קיומה.

בתקופה הראשונה מנה כוחו של הישוב היהודי כ – 60 אלף לוחמים שאורגנו ב – 12 חטיבות שנפרשו בכל הארץ . אנשי ההגנה היו הבסיס המרכזי לכוח זה . חלקם היו בעלי ניסיון קרבי ממלה"ע 2 . הכוח הצבאי המאומן ביותר היו כ – 3000 אנשי פלמ"ח אליהם נוספו עוד כ – 3000 לוחמי המחתרות האצ"ל והלח"י . בנוסף התווספו אליו כל הזמן עולים חדשים וניצולי שואה (גח"ל-גיוס חוץ לארץ) ומתנדבים יהודים מרחבי העולם (מח"ל-מתנדבי חוץ לארץ)

הישוב סבל בשלב הראשון ממחסור בנשק אישי ובנשק כבד ורוב דרכי התחבורה עברו בשטחים ערבים אבל היו לו מספר יתרונות :הוא היה מאורגן וקיבל את ההוראות מהנהגה מסודרת , הוא היה בעל ניסיון צבאי וצעיר בגיל , וחדור מוטיבציה ואמונה בצדקת הדרך ובהבנה כי הפסד במלחמה יגרום לשואה בא"י .

כוחו של הישוב הערבי :

מטרתם למנוע הקמת מדינה יהודית.

הערבים המקומיים הצליחו לגייס כ 10,000 לוחמים שסבלו מחוסר משמעת לאומית , היו מאורגנים ברמה מקומית ולא ארצית , ולא היה להם נשק איכותי . הם נעזרו בצבא מתנדבים – כ- 4000 אנשי "צבא ההצלה" שאורגן ע"י "הליגה הערבית" ופעל בהרי הגליל ובאזור שומרון ומפקדו הבולט היה קאוקג'י.

כ- 1500 מתנדבים שנמנו עם שורות "האחים המוסלמים" שפעלו באזור החוף הדרומי של א"י ואנשי הלגיון הערבי שחנה בארץ במסגרת הצבא הבריטי ואנשיו, חדרו לשורות הכנופיות ופעלו נגד הישוב.

שיטת הפעולה שלהם הייתה ריכוז כוחות מקומיים בגזרת פעולה מקומית שאליה הגיעו לוחמים מהאזור שחזרו לכפריהם לאחר ההתקפה .

• סיום המנדט הבריטי על ארץ ישראל  ופינוי כל הכוחות הבריטיים עד 1 לאוגוסט 1948 .

• חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות עצמאיות . 55% מהשטח למדינה יהודית  (מחצית הגליל , עמק יזרעאל , מישור החוף ומרבית הנגב) . 45% מהשטח למדינה ערבית (חלק מהנגב ורצועת עזה , יהודה ושומרון וחלק מהגליל) .

• ירושלים תהיה בינלאומית ותנוהל ע"י האו"ם .

• בין שתי המדינות יתקיים שיתוף פעולה כלכלי בענייני מכס, מטבע משותף , תשתיות דואר וכו' .

לאישור ההצעה ע"פ תקנון האו"ם ,נדרש רוב של  2/3 מהמדינות באו"ם , וחמש המעצמות הגדולות אסור שיצביעו נגד. ההחלטה עברה ברוב נדרש, ועל אף המלחמה הקרה גם ארה"ב וגם ברה"מ הצביעו בעדה .

33 תמכו,10 נמנעו (בהן בריטניה)  ו 13 התנגדו (מדינות ערביות ומוסלמיות)

משמעויות החלטת החלוקה:

• לאחר 2000 שנות גולות הקהילה הבינלאומית מכירה בזכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל.

• החלטת החלוקה היא אחת הפעמים הנדירות בתקופת המלחמה הקרה שברה"מ וארה"ב משתפות פעולה ומצביעות באופן זהה באו"ם.

ההצבעה הביאה להכרזה על הקמת מדינת ישראל ב-14 במאי 1948,ולסופו של המנדט הבריטי בארץ ,שנמשך 30 שנה.  הערבים התנגדו לחלוקה והחלה מלחמת העצמאות.

התגובות להחלטת האו"ם בקרב היישוב, הפלשתינאים ועמדת מדינות ערב :

הישוב היהודי:

בישוב היהודי היו תגובות של שמחה עממית רחבה . פעם ראשונה לאחר 2000 שנות גולה הכירה הקהילה הבינלאומית בזכותו של העם היהודי למדינה עצמאית בארץ ישראל . אולם היו סעיפים בהחלטה שגרמו לקשיים מנקודת המבט היהודית :

1. ירושלים עיר הקודש ומושא החלומות של העם היהודי במשך דורות לא נכללה בשטח הריבוני היהודי (בנוסף ל 30 ישובים נוספים בדגש על אזור הגליל שהיו בשטח ערבי). בגבולות המדינה היהודית הייתה אוכלוסייה ערבית רבה .
2. משאבים כלכליים-תחנת הכוח בנהריים, ומפעלי האשלג בים המלח נותקו מהמדינה היהודית. 
3. הגבולות של המדינה היהודית היו ארוכים ומפותלים והיה קושי גדול לשמור עליהם .המדינה היהודית הייתה מורכבת משלושה גושים וביניהם מעברים צרים קשים להגנה . 
4. הערבים קיבלו בהחלטה אזורים בעלי חשיבות אסטרטגית  כמו אזור יהודה ושומרון הגבוה ששולט על כל אזור המרכז בו שכן רוב הישוב היהודי .בשטח המדינה היהודית אין ככמעט שטחים הררים.

הערבים הפלשתינאים :

הערבים הפלשתינאים שללו את החלטת החלוקה והכריזו כי יאבקו מכוח למנוע את קיומה . הוועד הערבי העליון הכריז על שביתה לשלושה ימים . למחרת ההצבעה הותקף אוטובוס יהודי בידי ערבים סמוך לשדה התעופה בלוד ושישה יהודים נהרגו . בפעולה אלימה זאת התחילו הערבים הפלשתינאים את השלב הראשון של מלחמת העצמאות .

עמדת מדינות ערב:

מדינות ערב שללו את החלטת החלוקה . שבועיים לאחר החלטת החלוקה , החליטה הליגה הערבית שבה ישבו נציגים מכל מדינות ערב, לשלוח לוחמים מתנדבים לארץ ישראל כדי שיסייעו לפלשתינאים להילחם ביהודים .

בריטניה העבירה את שאלת ארץ ישראל לאו"ם בתחילת 1947 ,והאו"ם החליט באפריל 1947 להקים את ועדת אונסקו"פ (-unscop ועדת האומות המאוחדות המיוחדת לשאלת ארץ ישראל) כדי לבדוק את סוגיית ארץ ישראל. הועדה מנתה 11 נציגים ממדינות שונות (ללא נציגים מהמעצמות הגדולות), והציגה את מסקנותיה ב- ספטמבר 1947 לאחר שביקרה בארץ, שמעה עדויות ממנהיגי היישוב, ביקרה במחנות העקורים באירופה ונחשפה לפרשת אקסודוס בזמן התרחשותה. הערבים החרימו את הוועדה וסירבו להופיע בפניה.

החלטות ועדת אונסקו"פ:

• כל חברי הועדה הסכימו כי יש לסיים את המנדט הבריטי בארץ ישראל.

• שבעה מחברי הועדה תמכו בחלוקת הארץ לשתי מדינות –יהודית וערבית שיקיימו ביניהם שיתוף פעולה כלכלי ומובלעת בינלאומית בירושלים.

• שלושה  מחברי הועדה תמכו בהקמת מדינה שהרוב בה יהיה ערבי.

הבריטים הופתעו והתאכזבו מהמלצות הוועדה, הערבים דחו והחרימו את המסקנות ודרשו להקים מדינה ערבית בכל שטחי ארץ ישראל.

היהודים שמחו אך הסתייגו מהחלטה לגבי ירושלים והגליל המערבי שנעדרו מתחומי המדינה היהודית.

דו"ח הועדה הועבר לדיון באו"ם.

עמדות המעצמות במהלך הדיון באו"ם בשאלת ארץ ישראל:

המדיניות של ברית המועצות ושל ארצות הברית בשאלת ארץ ישראל קשורים לאינטרסים של שתי המעצמות. מיד לאחר המלחמה שררה בין המדינות תחרות על העליונות המדינית בעולם-המלחמה הקרה (מאבק בתחומים שונים שלא הגיע לידי מאבק צבאי בין המדינות)

היה זה מקרה נדיר שבעיצומה של "המלחמה הקרה" הסכימו ותמכו שתי המעצמות הגדולות בחלוקת הארץ ,כול אחת מהאינטרסים שלה.

עמדת ארה"ב/מדוע תמכה בהחלטת החלוקה:

למרות חילוקי הדעות בקרב הממשל האמריקאי ולמרות לחצים שונים שהופעלו עליה תמכה ארה"ב במהלך הדיון באו"ם בהצעת החלוקה, והצביעה בעד המלצת הרוב של ועדת אונסקו"פ.  הסיבות לתמיכתה הינם:

• רצון לסלק את בריטניה ממוקדי השליטה שלה במזה"ת, כדי להעביר האזור להשפעתה-הבטחת האינטרסים האמריקאים במזה"ת, לחזק בה את הדמוקרטיה ולמנוע השפעה קומוניסטית  (השפעת המלחמה הקרה)

• לחץ של יהודי ארה"ב ושל המנהיגים הציונים- טרומן נשיא ארה"ב שהיה בשנת בחירות היה זקוק לקול היהודי.

• תחושת אשמה וייסורי מצפון בגלל שלא סייעו ליהודים בתקופת השואה ,והסבל שנגרם לעקורים, שהבריטים לא מאפשרים את עלייתם ארצה.

עמדת ברה"מ/מדוע תמכה בהחלטת החלוקה:

עמדתה הייתה עקבית וחד משמעית-תמיכה בשאיפות היהודים להקמת מדינה יהודית עצמאית, ובחלוקה במקרה שהקמת מדינה יהודית בכל ארץ ישראל אינה אפשרית.

ערב הקמת וועדת אונסקו"פ הכריז אנדריי גורמיקו (נציג ברית המועצות באו"מ)

כי ארצו מכירה בזכותו של העם היהודי למדינה עצמאית. (נאום גרומיקו – להתייחס)

הסיבות לתמיכתה הינם:

• רצון לסלק את בריטניה מהאזור- כדי להעביר את האזור להשפעתה ורצון לפלג את מעצמות המערב –ע"י הקמת חזית משותפת עם ארצות הברית מול בריטניה (השפעת המלחמה הקרה)

• סיבלו של העם היהודי בשואה והצורך הבינלאומי לפצות את היהודים ע"י מימוש זכותם הטבעית להקמת מדינה עצמאית בא"י. (נאום גורמיקו עמ' 86).

• הרוסים ראו קירבה אידיאולוגית בין הנהגת היישוב הסוציאליסטית לבין רוסיה הקומוניסטית ,וחשבו כי יהפכו אותה למדינה פרו-סובייטית.(השפעת המלחמה הקרה)

הסיבות להעברת שאלת ארץ ישראל לאו"ם על ידי בריטניה:

ב 15 לפברואר 1947 באופן מפתיע החליטה בריטניה למסור את שאלת ארץ ישראל לידי האו"ם. כמה שיקולים/סיבות השפיעו על צעדה של בריטניה:

• אכזבה מעמדת ארצות הברית-  אי ההסכמה בין בריטניה לבין ארצות הברית בשאלת ארץ ישראל ,סוגיית העקורים  והמתח בין מנהיגי שני הארצות השפיעו על צעדיה של ממשלת בריטניה. בריטניה חשבה ,על סמך דווחים שהצביעו על מחלוקת בארצות הברית בסוגיית ארץ ישראל, שכוונתה למסור את שאלת ארץ ישראל לאו"ם תעורר חשש אצל הממשל האמריקאי והן יחזרו בהם ממדיניותם ויבקשו מבריטניה להישאר בארץ ישראל.

• מעמדה של בריטניה במזרח התיכון- ממשלת בריטניה ביקשה להדק את קשריה עם המדינות הערביות במזרח התיכון, וחשבה כי כאשר האו"ם יכפה  עליה הסכם בעניין ארץ ישראל , אז הקשרים בין בריטניה לעולם הערבי לא ייפגעו.

• כוחו של האו"ם בפתרון בעיית ארץ ישראל- בריטניה חשבה שהאו"ם שהוקם ב- 1945 ,לא יוכל לפתור את בעיית ארץ ישראל, כארגון חסר ניסיון. ואז תתבקש בריטניה להמשיך ולשלוט בארץ ישראל. יש הסבורים שהיוזמה לפנייה לאו"ם הייתה של בריטניה ולא נבעה מהלחץ שהופעל עליה. פנייתה נבעה מרצונה לקבל מהאו"ם כתב מנדט מחודש עם סמכויות נרחבות יותר ועזרה תקציבית/כספית ,שיאפשרו את המשך שליטתם באזור. בריטניה הייתה חייבת על פי החוק הבינלאומי לפנות לאחר המלחמה לאו"ם, כדי לקבל ייפוי כוח מחודש לשליטה באזור.

• החלטת בריטניה לצאת מהודו- השליטה על ארץ ישראל הייתה חשובה כי באמצעותה הבטיחה לעצמה את הדרך להודו (שליטה על תעלת סואץ).אך כאשר החליטה בריטניה לצאת מהודו פחתה חשיבותה של ארץ ישראל.

• מצבה של בריטניה לאחר מלחמת העולם השנייה- בריטניה אמנם הייתה בצד המנצח במלחמה, אך היא אבדה את עוצמתה הכלכלית והצבאית. ניהול ארץ ישראל הכביד על כלכלת בריטניה. ארצות הברית לא רצתה לסייע לה כספית בסוגיית ארץ ישראל. בריטניה הייתה תלויה בתמיכה הכלכלית של ארצות הברית ולא רצתה להגביר את המתח ביניהם בגלל בעיית ארץ ישראל.

• יחסו של הציבור הבריטי ודעת הקהל העולם- דעת הקהל בבריטניה דרשה להחזיר את החיילים הבריטים הביתה ממלחמה חסרת תכלית בארץ ישראל. מלחמה שנהרגים בה חיילים בריטים ממעשי טרור והצי שלה נלחם כנגד מעפילים ניצולי מלחמה. השפעת דעת הקהל העוינת בעולם בתגובה למדיניות בריטניה בשאלת העקורים ויחסה אל המעפילים פליטי השואה.  (אירועים שהשפיעו על שיקול זה- הפעולות הצבאיות של האצ"ל והלח"י לאחר מיכן, העפלה-אקסודוס כדוגמא ועוד)

שלושת הסיבות הראשונות יוצרות אשליה כי צעדה של בריטניה נעשה מתוך כוח ותחכום. אולם צעד זה יצר בעולם רושם שבריטניה הולכת ונחלשת – מדינית וכלכלית לאחר המלחמה והלחץ עליה מדעת הקהל בעולם- עניין שכנראה האיץ את המהלכים הבאים.

ההתיישבות שהתקיימה בשנים הללו בכל רחבי הארץ הפכה למכשיר אסטרטגי רב עוצמה בידי הישוב היהודי בארץ. בשנים הללו הוקמו כ- 40 ישובים . 

מטרות/חשיבות ההתיישבות: 

1. מאבק בבריטים לשינוי מדיניותם– איסור על התיישבות יהודית במרבית שטחי ארץ ישראל (חוק הקרקעות  מ-1940).
2. השפעה על קביעת גבולות המדינה בעתיד-  במקום בו ישבו יהודים יעברו גבולות הארץ. זאת הסיבה שבשנים הללו התיישבו באזורי ספר בנגב ובגליל- היאחזות בנקודות  לאורך הגבולות העתידיים של המדינה שתקום. 
3. חיזוק יישובים קיימים– ע"י הקמת יישובים חדשים בסביבתם- חיזוק כלכלי ובטחוני. יצירת רצף התיישבותי והרחבת מעגל ההתיישבות, כדי שטחי ההתיישבות היהודית לא יהיו מנותקים אחד מהשני באם תהיי חלוקה מדינית או אם תפרוץ מלחמה.
4. תמצית המהפכה הציונית– ההתיישבות בא"י על כל צורותיה הייתה הגשמת המהפכה הציונית כלומר: החזרת העם היהודי לעבודת אדמה.
5. ליכוד היישוב – ההתיישבות ליכדה את היישוב כולו סביב  המאבק נגד הבריטים והוכיחה את נחישות היישוב ואת יכולתו להתמיד במאבק.

דוגמאות להתיישבות:

פרשת בירייה–

ראשית שנת 1945 הוקמה קבוצת ביריה , על גבעה בסמוך לצפת, מטעם "בני עקיבא", במסגרת התכנית לחיזוק הגליל העליון. 

בינואר 1946 עצרו הבריטים מחלקה של הפלמ"ח וכלאו את אנשיה במשטרת כנען שבצפת.

ההגנה ערכה שני ניסיונות פריצה למשטרת כנען כדי לשחרר את העצורים אך שתי הפעולות נכשלו.

הבריטים ערכו חיפושים , וליד היישוב  בירייה מצאו מחסן נשק ,כל   אנשי בירייה נעצרו ונכלאו וכוחות בריטים השתלטו על המקום. מוסדות היישוב קבלו החלטה "לכבוש" את ביריה בשנית. כדי לא ליצור תקדים להרס יישוב עברי. מאות מתנדבים מהנוער העובד עלו למקום והקימו אוהלים וגדרות. הבריטים הופתעו וכבשו את בירייה ב' והרסו אותה. 

שוב  נערכה עלייה המונית של אלפי אנשים לגליל וביריה קמה בשלישית. הבריטים הטילו מצור על המקום אך נאלצו לבסוף לוותר ובירייה נשארה בידיים עבריות.

פרשת ביריה הוכיחה את זכותו של היישוב להתנחל בארצו וביריה הפכה להיות סמל ההתיישבות העברית

11  היישובים בנגב– 

עם פרסום תכנית "מוריסון-גריידי" שעל פיה יישאר הנגב בידי הבריטים הוחלט להעמיד את ההתיישבות בנגב בראש סדר העדיפויות. 

מטרה פוליטית- הכללת הנגב בתוך גבולות המדינה היהודית כשתקום.

מטרה אסטרטגית: בלימת האויב במקרה של מלחמה נגד האויב המצרי.

בלילה שבין ה-5 וה-6 באוקטובר 1947 הוקמו 11 יישובים בנגב במתכונת "חומה ומגדל" (בניהם –נירים אורים, נבטים חצרים ועוד). כל יישוב מנה כ-30 איש. הבריטים לא הגיבו להתיישבות הזו.

המשך מדיניות הספר הלבן השלישי ,המאפשרת רק למספר  קטן של יהודים לעלות לארץ, הביאה את מנהיגי היישוב להחלטה על המשך מבצעי ההעפלה הבלתי חוקיים. 

במהלך התקופה הנ"ל יצאו מאירופה כ-64 ספינות מעפילים ועליהן כ- 70 אלף עולים בלתי לגלים-ניצולים מאירופה ועולים מצפון אפריקה. רק חלק קטן מהספינות (ארבעה מהן) הצליח לפרוץ את הסגר הבריטי ולהגיע לחופי הארץ) ,שאר המעפילים נשלחו למחנות מעצר/הסגר בקפריסין.  

מטרות/חשיבות ההעפלה: 

1. להגדיל את מספר היהודים בארץ– כדי לחזק את היישוב במאבקיו הצפויים כנגד הערבים. 
2. הצלת פליטי השואה– למצוא להם מקלט בטוח לאחר כל הסבל שעברו. העפלה הייתה חלק ממאבק מדיני בלתי פוסק שהעלה את ענייני הפליטים היהודים באירופה ואת גורלה של א"י לסדר היום הבינלאומי. היא החדירה לתודעת העולם את הרעיון של פתרון מדיני בא"י לבעיית היהודים.
3. להשפיע על דעת הקהל בבריטניה וארה"ב– חשיפת מצוקת הפליטים והעקורים תשפיע על דעת הקהל הבריטית והאמריקאית ,שתלחץ על בריטניה, ותאפשר עליה חופשית לארץ. תמונות חיילים בריטים המעבירים בכוח את המעפילים ניצולי השואה גרמו ליצירת דעת קהל נגד פעולותיה של בריטניה והיא התקשתה להתמודד עם לחץ דעת הקהל.
4. להפגין את נחישות הישוב היהודי – ההעפלה הפגינה את הרצינות ואת הנכונות של היהודים לשלם מחיר למען העלייה לא"י.  העובדה שהיהודים ניסו להגיע לארץ כל הזמן וללא הפסק באניות מעפילים  למרות הסיכוי להיתפס ולהישלח לקפריסין הוכיחה לבריטים ולעולם כולו כי המאבק ימשיך.

קשיים בארגון ההעפלה: 

1. לחץ העצום שהפעילה ממשלת בריטניה גם על השמירה על חופי ארץ ישראל -מצור ימי, תחנות מכ"ם וגם לחץ על המדינות מהן יצאו המעפילים לכיוון ארץ-ישראל. כ- 60% מהמעפילים נתפסו ונשלחו למחנות מעצר ("ממחנה ריכוז למחנה מעפילים") ואף גורשו לקפריסין.
2. רכש ציוד וגיבוש צוות: בגלל הידיעה שכל אניות מעפילים שתתקרב לארץ צפויה להיפגע בגלל המצור הבריטי סירבו להשכיר ליהודים אניות וגם היה קושי רב לגייס אנשים שישיטו את האניות בגלל הסכנה. מחירי האניות היו מאד גבוהים ועל כן נרכשו ספינות שמצבם היה בדרך כלל גרוע שהיה סיכון לשוט עמם בלב ים.
3. בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה השתנו והוקשחו חוקי ההפלגה בים.
4. לאחר המלחמה היה קושי עצום לגייס משאבים (כספים) גם כדי לאסוף את העולים, לדאוג למעפילים בדרך לארץ (אחסונם, העברתם ממקום למקום, מזון, לבוש…)

דוגמאות מרכזיות לפעילות ההעפלה:

פרשת אקסודוס/ יציאת אירופה תש"ז (יולי 1947): 

ביולי 1947 כאשר בארץ שוהה ועדת הבדיקה של האו"ם (אונסקו"פ) , מנסה להפליג לארץ אניית מעפילים גדולה בשם "אקסודוס".

האנייה זוכה לליווי של אניות מלחמה בריטיות כל הדרך מצרפת לישראל . כ – 40 ק"מ מחופי הארץ עוצרים הבריטים את האנייה ומנסים להשתלט עליה בכוח. מתפתח קרב על האנייה שבו נהרגים  3  מעפילים וכמה עשרות נפצעים . 

"אקסודוס" נתפסת ע"י הבריטים ונגררת לנמל חיפה . הישוב בארץ מלווה את מאבקה של  "אקסודוס" בעצרות מחאה , הפגנות אבל ופניה לדעת הקהל והעיתונות הבינלאומית . ועדה אונסקו"פ שנמצאת בארץ מושפעת ממאבקם של מעפילי "אקסודוס" בניסוח החלטותיה לטובת סיום המנדט הבריטי בארץ .

הבריטים מעלים את מעפילי "אקסודוס" על שלוש אניות גרוש ומחליטים להחזירם לנמל ממנו יצאו לצרפת . המעפילים בעידוד הישוב בארץ שמעוניין לנצל את ההד התקשורתי של הפרשה לא מסכימים לרדת בנמל צרפת . הבריטים מאיימים להחזיר את פליט השואה שעל "אקסודוס" למחנות הפליטים בגרמניה . המעפילים לא נרתעים ואכן הם נשלחים לגרמניה ושם לעיני מצלמות העיתונות הבינלאומית הבריטים מורידים אותם בכוח למחנות הפליטים  בגרמניה . 

פרשת "אקסודוס" שהייתה המפורסמת באניות המעפילים חשפה לעיני העולם את האכזריות הבריטית ואת חוסר המוסריות של שלטון המנדט הבריטי בארץ . היא חיזקה את התביעה היהודית לעצמאות והשפיע על מסקנות ועדת אונסקו"פ.

לאחר פירוק "תנועת המרי העברי" העמדה הרשמית של הנהגת היישוב, התנועה הציונית וההגנה הייתה שיש לנקוט בגישת  מתונה, ללא מאבק אלים,   מאבק הצמוד למדיניות הציונית כפי שהוחלט עליה במוסדות הלאומיים. ההתמקדות בהמשך ההתיישבות ,העפלה, רכש צבאי במחתרת, והפסקת הפעילות הצבאית כנגד הבריטים בארץ ישראל. 

סיבות/נימוקים לתומכים בהנהגת היישוב: 

1. הקמת מדינה יהודית טובתך רק על ידי פעולות מתואמות בארץ ישראל ובזירה המדינית בהנחיית מוסדות התנועה הציונית (יציאה נגד הבדלנות של אצ"ל ולח"י). 
2. הקמת המדינה היהודית מותנה בהמשך העלייה וההתיישבות. 
3. אין לפגוע בחיילים ואזרחים בריטים ,כי זה פוגע באופי המוסרי של המאבק לעצמאות ,ויצמצם את תמיכת העולם במפעל הציוני. 
4. המאבק האלים כנגד הבריטים עלול להביא לעימות ישיר עם בריטניה, שיסכן את כל המפעל הציוני.

לאחר פירוק "תנועת המרי העברי" היו שתי גישות להמשך המאבק עם הבריטים. 
התנועה הרוויזיוניסטית, האצ"ל והלח"י טענו שיש לנקוט בגישת של מאבק מתמשך כולל מאבק מזוין, כלומר מאבק  בלתי מוגבל בזמן או בתחומי פעילות. כולל העפלה והתיישבות.
סיבות/נימוקים לתומכי הפורשים :

1. אין כל סיכוי להידברות עם בריטניה ורק מאבק בכל התחומים בלי הפסקה יביא    לסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. 
2. מאבק רצוף יחייב את הבריטים לתגבר את כוחותיהם בארץ, דבר שיכביד על התקציב הבריטי, ויגרור ביקורת של דעת הקהל הבריטי, על המשך השלטון בארץ ישראל ויזרז את סיום המנדט. 

הפעולות המרכזיות של האצ"ל והלח"י כפורשים: 

1. פריצה לכלא עכו (מאי 1947) ותליית החיילים הבריטים- פריצה לכלא עכו ושחרור העצורים בו. במהלך הבריחה מהכלא התפתח קרב בין אנשי האצ"ל לבריטים. 27 חברי אצ"ל הצליחו  להימלט ,8 נהרגו,14 נלכדו והועמדו למשפט ו3 מהם נדונו למוות. לפני ההוצאה להורג חטפו אנשי האצ"ל בנתניה שני חיילים בריטים ואיימו להוציאם להורג אם יבוצע גזר דין המוות לחבריהם. הבריטים תלו את לוחמי האצ"ל  ב- 29 ליולי 1947. 
2. תלייתם של חיילים בריטים- בתגובה להוצאתם להורג של חברי האצ"ל, נתלו שני חיילים בריטים בחורשה ליד נתניה. 

הבריטים האמינו שהוצאות להורג ירתיעו את אנשי האצ"ל והלח"י ולכן שפטו והוציאו להורג 9 חברי אצ"ל ולח"י- עולי הגרדום.

רוצים קורס מסודר להכנה לבגרות בהיסטוריה?

לחצו כאן