ב – 15 למאי 1948 היה אמור הנציב הבריטי לעזוב את הארץ ולסיים באופן רשמי את תקופת המנדט הבריטי . בהנהגת הישוב התעורר ויכוח גדול האם להכריז על הקמת מדינת ישראל , באותו היום או לדחות את ההכרזה . הסיכויים מול הסיכונים. בן גוריון היה תקיף בדעתו כי חייבים להכריז עם סיום המנדט על הקמת המדינה .

השיקולים בעד ההחלטה להכריז על הקמת המדינה ב – 14 למאי 1948:

1) היה חשש שדחיית ההכרזה תהיה החמצה לדורות ("עכשיו או לעולם לא") . היה צורך לנצל את הסיטואציה הבינלאומית שמדינות העולם החליטו על חלוקת הארץ ולמהר ולקבוע עובדות בשטח ע"י ההכרזה. היה חשש שהכרסום בתמיכה האמריקנית בתוכנית החלוקה יחשוף אחריו מדינות נוספות .

2) כינון מדינה ריבונית יאפשר מבחינה חוקית משפטית לגייס גיוס חובה ומילואים בישוב שיביא להגדלה משמעותית של כוח הלוחם היהודי . להכפיף את מאמצי היצור והאספקה של המשק הלאומי לטובת המאמץ המלחמתי ויאפשר הטלת מיסוי חובה למימון חלק מהוצאות המלחמה. בנוסף לאפשר עליה המונית לארץ.

3) בן גוריון העריך נכון את כוחו והישגיו של הישוב שהצליח בתקופת המנדט להקים: מוסדות לאומיים , תשתית כלכלית , כוח צבאי והיה בעל מורל לאומי גבוה . הוא העריך כי גורמים אילו יביאו לניצחון למרות הפלישה הערבית.

סרטון – ההכרזה על הקמת מדינת ישראל

[embedyt] https://www.youtube.com/watch?v=VlOGvqSSekc[/embedyt]

השיקולים כנגד ההכרזה :

1) מדינות ערב הודיעו כי יפלשו למדינה שתקום והניסיונות הדיפלומטיים לגרום לעבדאללה מלך ירדן לא להצטרף למלחמה נכשלו . המתנגדים טענו כי המדינה הצעירה לא תצליח לעמוד מול התקפה משולבת של כל מדינות ערב והישוב היהודי בארץ נדון לכליה .
2) היה קיים חשש שהאו"ם יכריז על אמברגו (חרם – במקרה שלנו חרם של אספקת נשק) על הצדדים היריבים , דבר שלא יאפשר לישוב להמשיך ולהצטייד בנשק להמשך הלחימה.
3) ההערכה של אנשי הצבא בזמן הדיונים על ההכרזה הייתה כי סיכויי הניצחון של הישוב עומדים על לא יותר מ- 50% והדבר הגביר את החשש של המתנגדים כי ההכרזה בעיתוי הזה היא הימור צבאי מדיני שיסתיים באסון  לאחר דיונים ארוכים הצליח בן גוריון לכפות את דעתו ,כי הסיכויים גוברים על הסיכונים, וביום שישי ה – 14 למאי 1948 (ה באייר תש"ח ) התקיימה ההכרזה על הקמת המדינה ע"י הקראת מגילת העצמאות .

הקמת צה"ל ופירוק המחתרות

כשבועיים לאחר הקמת המדינה החליטה הממשלה הזמנית על הקמת צה"ל הוא הצבא הרשמי והיחיד של המדינה . עד אז כלל הכוח הצבאי של הישוב את הארגונים המחתרתיים ובהם ההגנה ,הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י . ב– 30 במאי הושבעו כל הלוחמים לצה"ל ופורקו המחתרות . האצ"ל התנה את הסכמתו בכך שבירושלים שנחשבה לאזור בינלאומי ישמרו אנשי האצ"ל על מסגרת ייחודית משל עצמם . מסגרות אילו צורפו לצה"ל מאוחר יותר.

מדוע החליט בן גוריון לפרק את ארגוני המחתרת:

1) בן גוריון הבין שבמדינה ריבונית הכוח הצבאי צריך לקבל את מרות הדרג המדיני. הצבא אמור להיות אחיד מאוחד וכפוף לרשות המבצעת של המדינה הדמוקרטית . לא יתכן שיהיו ארגונים צבאיים שנתונים להשפעה פוליטית של מפלגות שונות .

2) היה צורך לנהל את המלחמה על פי קו מוסכם אחד, כדי להגביר את הכוח הצבאי. החשש לניהול לא אחיד של המלחמה בלט על רקע חילוקי הדעות בין המחתרות השונות על דרך ניהול המאבק בבריטים (מאבק צמוד או רצוף) בשנים 1946/7 וכן חילוקי דעות בין יוצאי הצבא הבריטי למפקדי הפלמ"ח הנוגע לשיטות הלחימה וארגונן.

חדשות מהעבר – סרטון על בן גוריון והכרזת העצמאות

ההחלטה לפרק את המחתרות ומטה הפלמ"ח נתקלה בקשיים לא מעטים:

1. הקושי לבטל מסגרות עצמאיות ולקבל מרות לאומית לאחר עשור שבו הייתה אווירת אי-אמון ויריבות קשה בין הארגונים. בין הארגונים השונים הייתה אוירה של עוינות וחשדנות בעיקר על רקע תקופות ה"סזון" שבו הסגירו אנשי הגנה אנשי אצ"ל ולח"י לבריטים .

2. ביצוע ההחלטה היה בימים הקריטיים ביותר של הלחימה והיה צריך להתבצע בזמן קצר ביותר .

3. הביקורת הקשה והמאבקים שניהלו מטה הפלמ"ח ואנשיו נגד החלטת בן גוריון. אנשי הפלמ"ח טענו כי הפלמ"ח שונה מהאצ"ל והלח"י (הפורשים) ולכן אין צורך לפרק אותו, אסור לשכוח שבן גוריון עמד בראש הנהגת היישוב שההגנה והפלמ" בתוכה היו כפופה אליו ולמרות זאת ההגנה התנגדה לפירוק שנכפה על ידי בן גוריון, די בזה על מנת ללמד אותנו על הקושי בפירוק הארגון.