דה קולוניזציה – זוהי שלילת הקולוניאליזם. תהליך שהוביל בהדרגה לסיום שליטה של המעצמות על המושבות מעבר לים, והקמה של מדינות לאום עצמאיות בארצות אלה. תחילתו של תהליך זה כבר בין שתי מלחמות העולם, אך שיאו מתרחב לאחר מלחמת העולם השניה ובשנות ה -50 וה – 60 של המאה ה- 20.

הגורמים לתהליך הדקולוניזציה :

ניתן לחלק את הגורמים לתהליך הדקולוניזציה לשלושה : גורמים אידיאולוגיים, גורמים כלכליים וגורמים פוליטיים. באופן כללי ניתן לומר כי אין גורם אחד עיקרי לתהליך. כל אחד מהגורמים הינו הכרחי אך אינו מספיק. שילוב של כלל הגורמים הוא זה שהניע את תהליך הדקולוניזציה.

גורמים אידיאולוגיים:

1. התפתחות רעיון הלאומיות – השליטה הקולוניאלית חשפה את העמים שחיו תחת השלטון הזר לתרבות ולרעיונות האירופאים, בין היתר לרעיונות ההשכלה והתפיסה הלאומית. העמים שחיו באיזורי השליטה הקולוניאלית החלו לפתח תודעה לאומית עצמית הן בשל השפעות אלה והן כתוצאה מהתנאים הקשים תחת השלטון הזר.
2. דעת הקהל העולמית – לאחר מלחמת העולם השניה נתפס הקולוניאליזם כמדיניות בלתי מוסרית. שינוי זה בתפיסה של דעת הקהל העולמית הוביל לכך שהקולוניאליזם החל מאבד מהלגיטימיות שלו בעולם .

גורמים כלכליים:

1. משבר כלכלי לאחר מלחמת העולם השנייה – מלחמת העולם השניה גרמה לנזקים כלכליים עבור המעצמות הקולוניאליות. המעצמות נאלצו להשקיע הון רב בשיקום עצמי. ההשקעה במושבות הייתה כרוכה בפיתוח תשתיות ובהחזקת כח צבאי ומינהלי בארצות אלה. בשל נזקי המלחמה לא יכלו האימפריות להמשיך ולהשקיע כספים במושבות.
2. ירידה ברווחיות המושבות (הקולוניות ) – היתרונות הכלכליים שהפיקו המעצמות מהשליטה במושבות התבססו על הבלעדיות שהייתה הן בהפקת התוצרת ובמסחר עם המושבות. לאחר מלחמת העולם השניה החלה להתבסס הגלובליזציה, בה תפסה התחרותיות והשוק הפתוח את מקום הבלעדיות. כתוצאה מכך הצטמצמה הרווחיות של המעצמות מהחזקת המושבות.

גורמים פוליטיים:

1. שינוי יחסי הכוחות בעולם והשפעת 'המלחמה הקרה' – מעצמות אירופה איבדו מכוחן במלחמת העולם השניה ולאחר המלחמה החל עידן חדש – עידן שתי מעצמות העל – ארה"ב וברה"מ.
2. תפקידו של האו"ם – האו"ם , ארגון בינלאומי שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, הפך לזירה מרכזית במאבקם של העמים לקבלת עצמאות ולסיום השליטה הקולוניאלית. הטענה המרכזית שהועלתה הייתה כי השיטה הקולוניאלית מנוגדת לאמנת האו"ם ולעקרונותיו.

3. המאבק של התנועות הלאומיות: בארצות שהיו תחת שלטון המעצמות הקולוניאליות קמו תנועות לאומיות שניהלו מאבק עיקש, ולעיתים ממושך ואלים, נגד השלטון הזר.

מאפייני תהליך הדקולוניזציה

תהליך הדקולוניזציה אינו תהליך אחיד , אלא מגוון עם זאת, ניתן להצביע על מספר מאפיינים דומים:

1. מאבק לאומי קלאסי – בדרך כלל ניתן להבחין במאבקים לשחרור לאומי במזרח התיכון ובצפון אפריקה באותם שלבים שאפיינו את המאבקים הלאומיים בעמי אירופה. (תהליך שחרור מתמשך ולא מלחמת שחרור חד פעמית, גיבוש הרעיון ויצירת תודעה לאומית ע"י אליטות משכילות, הקמת תנועות לאומיות, הסתייעות בגורמים חיצוניים ). עם זאת, בחלק מן המקומות במזרח התיכון (סוריה,לבנון,עיראק,ירדן) התגבשות הרגש הלאומי הייתה תוצר של חלוקת המנדטים בין בריטניה וצרפת שהובילה לחלוקה של המזרח התיכון ממרחב תרבותי,לאומי וריבוני אחד לישויות נפרדות באופן מלאכותי .

2. השוני בין עמים שחיו תחת שלטון בריטי לבין עמים שחיו תחת שלטון צרפתי – תהליך השחרור הלאומי של עמים שחיו תחת השלטון הבריטי היה בדרך כלל, קל ומהיר יותר. הסיבה לכך נעוצה באופי השליטה העקיף של הבריטים מול אופי השליטה הצרפתי הישיר ובאופן שבו שתי המעצמות תפסו את שלטונן . מכאן נובע שככל שדפוס השליטה הקולוניאלי היה עמוק יותר כך תהליך הדה-קולוניזציה היה קשה, מורכב וממושך יותר.

כתוצאה מתהליך הדקולוניזציה השתנתה מפת המזרח התיכון וצפון אפריקה . גבולות המדינות שהוקמו נקבעו על יד המעצמות ולא תמיד תאמו את השוני האתני בין העמים והשבטים השונים.

המלחמה הקרה משפיעה על המזרח התיכון

בשנות המלחמה הקרה הלכה וגברה החשיבות של המזרח התיכון. תהליך הדקולוניזציה ביטא את הסתלקותן של המעצמות האירופיות מן המזרח התיכון. במצב זה פעלו ברית המועצות וארצות הברית לחיזוק השפעתם באזור.

חשיבותו של המזרח התיכון בעיני המעצמות נבעה מכמה גורמים:

1. נתיבי תחבורה– מדינות המזרח התיכון שלטו על נתיבי תחבורה מרכזיים כמו- תעלת סואץ ומצרי הבוספורוס והדרדנלים (מוצא הים השחור לים התיכון) חשיבות המעברים האלה למעצמות הייתה גבוהה.
2. מקורות הנפט– במזרח התיכון עתודות נפט גדולות. חשיבותו של הנפט הלכה וגברה משיקולים כלכליים,מדיניים ואסטרטגיים. המעצמות התחרו בינהם על זיכיונות הנפט במדינת המזרח התיכון. בעיקר היו תלויות בנפט המזרח התיכוני מדינות מערב אירופה בעלות בריתה של ארצות הברית.

הגורמים השונים שעיצבו את גורל יהודי ארצות האסלאם, החל מסוף שנות ה-40

א. השפעת תהליך הדה קולוניזציה.

ב. תוצאות מלחמת העצמאות.

ג. ציונות וזיקה דתית.

מדינה מדגימה: מרוקו – המעצמה הקולוניאלית ששלטה במרוקו הייתה- צרפת.

דפוס השלטון היה – שלטון חסות.
משך השלטון הקולוניאלי:  1912- 1956.
שלבים עיקרים בתהליך קבלת העצמאות במרוקו:

1. התעוררות לאומית– המרוקאים מושפעים מתהליכי קבלת עצמאות של מדינות שונות באירופה, ומתהליכם שהתרחשו במזרח התיכון
(למשל עצמאות ירדן, ישראל). העם המרוקאי מבין שהוא צריך לשלוט על עצמו. בשנת 1951 הועלו נושא העצמאות של מרוקו לדיון באו"ם
אך לא היו לכך תוצאות של ממש.
2. התעוררות רגשית– לאחר הכישלון באו"מ החלו מהומות קשות במרוקו נגד השלטון הצרפתי, זה נקט ביד קשה מאוד נגד המתפרעים חברי
התנועה הלאומית המרוקאית. . אך בתוך מרוקו עצמה היו חילוקי דעות בנושא העצמאות היו שבטים שתמכו בהמשך השלטון הצרפתי.
הצרפתים ניצלו את חילוקי הדעות במדינה והגלו מהמדינה את מלך מרוקו,שהיה גם דמות דתית חשובה ואהודה ואף תמך בתנועה הלאומית
שרצתה עצמאות, ומינו במקומו שליט אחר. בסופו של דבר קיבלה מרוקו עצמאות בפברואר 1956.

מאפייני תהליך הדה-קולוניזציה במרוקו:

1. תהליך הדרגתי ומורכב– תהליך המלווה במאבק ובתגובה קשה צרפתית. תהליך שהתחיל ב-1951 והסתים ב-1956. כלל מהומות נגד השלטון
הצרפתי שלא הסכים לוותר בקלות על שילטונו. כלל גירוש של המלך וניסיון צרפתי לקבוע שליט מטעמם, ניסיון שניכשל.
2. מאבק המובל ע'י תנועה לאומית– העם במרוקו מושפע מתהליכים לאטומים בארצות אחרות, מגבש את לאומיותו, מקים תנועה לאומית
המקבלת גיבוי מהמלך ומוכנה להיכנס לעימות אלים עם השלטון הצרפתי. וכן לפנות לאו"מ כגורם בין לאומי לבקש סיוע בקבלת העצמאות.
3. שמירה על האינטרסים– צרפת מנסה תוך כדי התהליך לשמור על האינטרסים שלה, היא מנהלת מו"מ עם התנועה הלאומית מגיעה איתה
להסכמה להחזרת המלך, בסופו של התהליך זוכה מרוקו לעצמאות וחלק מהאינטרסים הצרפתים נשמרים.

יהודי מרוקו

בתקופת מלחמת העולם השנייה, בין השנים 1940-1942, חיו יהודי מרוקו תחת "שלטון וישי"- שלטון צבאי צרפתי פרו נאצי. בשנת 1942 חלה
הקלה במצבם מכיוון שכוחות של הצבא האמריקאי הגיעו למרוקו במסגרת המהלכים הצבאיים של המלחמה, חלק מהיהודים הועסקו בבסיסים הצבאיים
של צבא ארה"ב במרוקו, בתקופה זו.

השפעת תהליך הדה-קולוניזציה:

תמיכת יהודים במאבק הלאומי המרוקאי: יהודים מעטים תמכו במאבק הלאומי המרוקאי לעצמאות, ואף היה ניסיון להקים מפלגה לאומית יהודית שתתמוך
במאבק הלאומי המרוקאי. לתמיכה זו היו שתי סיבות:
1) בעיקר משכילים וקומוניסטים, הם קיוו כי מרוקו תהפוך לדמוקרטית ודבר זה יאפשר את המשך קיומה בכבוד של הקהילה היהודית.
2) אהדה שהיהודים גילו כלפי משפחת המלוכה המרוקאית.

אך כתוצאה מתהליכי הלאומיות שעברו על מרוקו החלה פגיעה ביהודים – מצבם של היהודים החמיר כתוצאה מהתגברות הלאומיות במרוקו ובגלל הקמת
מדינת ישראל, הדבר בא לידי ביטוי בין היתר באירועים הבאים:
1) ביוני 1948 התרחש טבח ביהודי אוג'ה וג'רדה, 42 יהודים נרצחו.
2) באוגוסט 1954 נרצחו 6 יהודים בעיר פטיז'אן וגופותיהם נשרפו ע"י מפגינים מוסלמים.
3) בקיץ 1955 היו פגיעות ביהודים וברכושם בערים- קזבלנקה,מזגאן וסאפי.

עליית יהודי מרוקו למדינת ישראל – עוד לפני סיומו של השלטון הקולוניאלי, ערב קבלת העצמאות במרוקו ובגלל הפגיעה בהם, עזבו יהודים את מרוקו
ועברו למדינת ישראל ולצרפת.
כשהוקם השלטון המרוקאי העצמאי הוא אסר על עליה של יהודים למדינת ישראל. למרות האיסור התקיימה בחשאי עליה ממרוקו למדינת ישראל.
בין השנים 1962-1964 התקיים "מבצע יכין" – גל עליה גדול של יהודים ממרוקו לישראל, במבצע זה עלו לארץ כ-120.000- מיהודי מרוקו, עליה זו הייתה
בהסכמה שהושגה בין השלטון המרוקאי לבין שלטונות ישראל וארגונים בינלאומיים. בכך חוסלה כמעט לחלוטין הקהילה היהודית במרוקו.