קשיים של העולים בתחום ההתיישבות :

העולים לארץ ישראל ראו בדמיונם ארץ זבת חלה ודבש, כפי שהיא מתוארת בסיפורי המקרא. אולם במציאות התמודדו העולים עם קשיים רבים:

1. האקלים/מחלות – האקלים בארץ ישראל ,בעיקר בימי הקיץ היה שונה לחלוטין מהאקלים באירופה. העולים שפנו להתיישבות החקלאית סבלו מהעבודה הפיזית הקשה בחום הכבד. דבר שהתיש
אותם וחלקם חלו בקדחת.

2. חוסר ידע בחקלאות וסכסוכים פנימיים – בשל חוסר ידע בחקלאות הקימו ישובים רבים במקומות שאינם ראויים להתיישבות –על אדמה סלעית שקשה לעיבוד(זיכרון יעקוב), וליד ביצות הנגועות
ביתושי הקדחת (חדרה וליד אגם החולה). כמו כן היה חוסר ידע בסיסי בחקלאות וחוסר ניסיון בעבודה חקלאית. נוסף לכך היו סכסוכים פנימיים בין המתיישבים עצמם- בין הפועלים לאיכרים.

3. מחסור בכסף ומשאבים והיעדר תשתיות – הכשרת הקרקע, בניית בתים, חפירת בארות מים ועוד –עלו כסף רב. החסכונות הפרטיים של חלק מהעולים אזלו והאגודות הציוניות בחוץ לארץ לא
הצליחו לסייע לכולם. היעדר תשתיות בתחומי תחבורה, תקשורת, כלכלה מודרנית, והיעדר מקורות מים מסודרים.

4. הממשל העות’מאני – הממשל העות’מאני היקשה גם הוא על המתיישבים. בשל החשש לתסיסה לאומית באימפריה הגביל הממשל את שהיית העולים בארץ ישראל, המציא עבורם את הפתקה
האדומה-התחייבות לצאת מן הארץ בתום 3 חודשים. בשלב מסוים אסרו על העלייה לחלוטין, הגבילו את המתיישבים ברכישת קרקעות ובניית בתים. בשל אי הסדרים בממשל הצליחו המתיישבים
להתמודד עם האיסורים השונים ,לעתים גם על ידי מתן שוחד.

התמודדות עם הקשיים:
המתיישבים התמודדו עם הקשיים הללו ע”י הקמת מסגרות עבודה ומסגרות התיישבות שיתופיות שסייעו אחד לשני(לדוגמא-הקבוצה בדגניה), והקמת מסגרות מפלגתיות של פועלים (“פועלי ציון ו”הפועל הצעיר”) כארגון גג שיסייע לפועלים להגשים את הרעיונות שבהם האמינו.