תהליך המעבר מ”כור היתוך” לחברה רב תרבותית בישראל

עם קום המדינה שאפה ההנהגה לעצב את דמות העולים  בני הארצות והגלויות השונות שהגיעו לארץ כדמותו של “הצבר” . כינוי זה התייחס לאופיו ודמותו של הישראלי החדש שהתגבש  בארץ .כדי לעצב את דמותם ואופיים של העולים בדמותו של הישראלי החדש המתגבש –”הצבר” אומצה מדיניות שנועדה לעקור ולטשטש את הזהויות והמסורות השונות של העולים השונים שבאו לישראל ולהנחיל להם תרבות אחת חדשה –ישראלית ומערבית. הנהגת המדינה ביקשה להשיג מטרה זו באמצעות מערכת חינוך אחידה שתחנך לערכי העבודה , לאהבת המולדת, לשירות בצה”ל, לשפה אחת-עברית ולערכי התרבות הישראלית המערבית המתחדשת . ערכים אלו קיוותה ההנהגה יחליפו את הערכים המסורתיים שהביא איתם העולים . בפועל השאיפה “להתיך” את העולים  , לעצבם מחדש ולצקת בהם דפוס של אומה חדשה אחידה הייתה בעייתית . מדיניות זו יצרה תחושות של עלבון וקיפוח בעיקר בקרב עולי ארצות  האסלאם .

תפישת “כור ההיתוך” השפיעה על דרך הקליטה של העולים:

  • הפניית עולים להתיישבות חקלאית כדרך להשתלב במפעל הציוני, למרות היעדר ניסיון והידר נכונות של העולים.
  • הקניית השפה העברית ומושגי יסוד של התרבות העברית –חינות מבוגרים.
  • מערכת החינוך גובשה על פי תכנית לימוד וסמלי הזדהות קולקטיבים של היישוב הוותיק. הייתה התעלמות מודעת מהמסורות והתרבויות של ארצות המוצא השונים של העולים.

הגורמים למעבר לחברה רב תרבותית:

  • תהליכים כלליים שהתרחשו במדינת ישראל ובעולם המערבי – העמדת היחיד וצרכיו במרכז, השאיפה ל’חיים הטובים’ (הנהנתנות) החליפה את תחושת החברה המגויסת הנלחמת על עצם קיומה, והאינדיבידואליזם (היחיד) שהחליף את הקולקטיביזם.
  • מגוון אמצעי התקשורת וזמינותם – תופעה המאפשרת לעולה לשמור על קשריו התרבותיים עם ארץ מוצאו.
  • שינויים חברתיים- הרחבת הפערים הכלכליים עוררה ניכור והסתגרות ופגעה בתחושת הסולידאריות החברתית. מאות אלפי העובדים הזרים, ולאחרונה – גם פליטים אפריקנים, החיים בישראל הגבירו את המודעות לתרבויות שונות המתקיימות זו לצד זו במדינת ישראל. התחזקות המיעוטים ודרישתם להכיר בייחודם התרבותי: תכניות לימודים ייחודיות בחינוך; תיאטרון ערבי; ערבי תרבות לנשים חרדיות בלבד; קולנוע דתי (מעלה) ועוד.
  • ההכרה שגם בלי הניסיון להאיץ את קליטת העולים, בתוך 3-2 דורות ממילא משתלבים הצעירים בחברה הכללית, מעשירים אותה בתרבותם ורואים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה.

המעבר מתפיסת “כור ההיתוך” לגישת הרב תרבותיות מבטא סובלנות לקיומן של מספר תרבויות במדינת ישראל, תוך הכרה שהמאחד בין הקבוצות השונות – ההסכמה על קיומו של משטר דמוקרטי במדינה וההכרה במוסדות השלטון שלה הממשלה, צה”ל, הכנסת ומערכת בתי המשפט.

תהליך המעבר לגישה הרב תרבותית

אולם במהלך השנים התרחשו בישראל תהליכים חברתיים ופוליטיים שהביאו למעבר לגישה הרב תרבותית .

גישה זאת מכירה בזכותן של קבוצות שונות לשמר את הייחוד שלהן ומעמידה במרכז את הפרט ולא את האומה הנבנית והערכים הלאומיים המשותפים .

ישנם מספר ביטויים וגורמים לתהליך זה במספר תחומים:

ביטויים לתהליך זה בתחום התרבות:

התרבות לגווניה שכוללים מוזיקה ,ספרות, תיאטרון וקולנוע התפתחה ויצקה תכנים לאומיים מובהקים בשנות ה – 50  וה – 60 .

תרבות זאת שמרבית יוצריה השתייכו לקבוצות הוותיקות והאשכנזיות הייתה מגויסת בעיקרה ע”י השלטון .

היא הדגישה את תהליך בניית האומה , הלאומיות הישראלית , חיזוק הביטחון ,וההווי המשותף ליושבי הארץ .

לקראת שנות ה – 70 מתחיל תהליך של גיוון בכל ענפי היצירה . גדל חלקם של היוצרים המזרחיים ושל הנשים .

במוזיקה הפופולארית לצד שירי הלהקות הצבאיות ושירי “ארץ ישראל הישנה” נחשף הציבור למוזיקה מזרחית ולפזמונים המבטאים את חוויות היחיד ורגישותו ולא רק חוויות לאומיות מעצבות .

בתיאטרון מועלות הצגות כגון “מלכת האמבטיה” ו”גורודיש” שיוצאות כנגד המיליטריזים הישראלי.

בקולנוע הישראלי נוצרו סרטים המציגים את החברה הישראלית על גווניה השונים כמו “סוף העולם שמאלה” המתאר חיים בעיירת פיתוח או “ההסדר” סרט המתאר את החברה הדתית לאומית .

ביטויים לתהליך זה בתחום התקשורת:

בתחום התקשורת האלקטרונית עברה ישראל מהפכה של ממש .

הרדיו בשנות החמישים היה אמצעי תקשורת אלקטרוני יחיד .

הציבור האזין רק לתקשורת מגויסת ע”י השלטון .

היה אפשר להאזין רק ל”קול ישראל” וגלי צה”ל שהן רשתות שידור ממלכתיות .

לאחר מכן החלו לפעול רשתות המשדרות מוזיקה פופולארית  בשנות ה – 60  רשת ב’ ובשנות ה – 70 רשת ג’ .

ב – 1995 הוקמו 14 תחנות רדיו אזוריות הפועלות במימון פרטי אך בפיקוח ציבורי . ערוצים אילו פונים לקהל ספציפי ונותנים ביטוי לעדות שונות לדתיים , לחרדים ,לערבים ועולים חדשים  .

הטלוויזיה החלה לפעול רק ב – 1968 עד  1993  היה בה רק ערוץ שידור ממלכתי אחד שהיה בפיקוח השלטון .

מ – 1993 החלו שידורי ערוצים מסחריים ערוץ 2 ו ב 2002 ערוץ 10 .

כיום עם הופעת ערוצי הכבלים ,הלוויין והאינטרנט הנגישות למידע היא כמעט בלתי מוגבלת והשלטון לא יכול כמעט לשלוט על הידע המועבר לציבור .

גם התקשורת הכתובה עברה שינוי גדול בראשית שנות המדינה העיתונות ברובה הייתה מפלגתית : “דבר” זוהה עם מפא”י  “על המשמר” עם מפ”ם והשומר הצעיר “חירות” עם מפלגת חירות כיום הליכוד .

בשנות השישים ירדה תפוצתם של העיתונים המפלגתיים לטובת עיתונים חסרי גוון פוליטי “ידיעות –אחרונות” ו”מעריב”  שפנו לכל גווני הקוראים .

העיתונות כיום מעבירה ביקורת על השלטון חושפת שחיתויות ונותנת ייצוג לכל המגזרים בחברה .

בשנות ה – 80 החלו להופיע מקומונים שפרסמו אירועים מקומיים בישוב והתרכזו בנושאים שקרובים לפרט כמו חינוך ואיכות חיים .

ככלל ניתן לומר שמתקשורת מגויסת שהעבירה את דבר השלטון אל העם הפכה התקשורת בישראל לכלי המשקף את כל גווני החברה ומבקר את השלטון .