לאחר מותו של הורדוס חולקה ממלכתו בין בניו. ארכילאוס בנו של הורדוס שלט ביהודה כ-10 שנים עד שהודח ע”י הקיסר אוגוסטוס. עם הדחתו שינתה רומא את המעמד הפוליטי והמשפטי של יהודה. לא עוד שלטון חסות עקיף אלא שלטון ישיר של נציב נוכרי.
יהודה הפכה לפרובינקיה -אזור בשליטה רומית מחוץ לאיטליה שבראשה נציב שמינה הקיסר. הנציב ומפקדת צבאו ישבו בקיסריה.
נערך מפקד תושבים, מדידת קרקעות ושווי רכוש (קנזוס),שאפשר גביית מיסים מתושבי הפרובינציה.
שלטון הנציבים ביהודה נחלק לשתי תקופות ,שמפרידה ביניהן תקופת מלכות יהודית על כל ארץ ישראל – מלכותו של אגריפס.
בתקופת הנציבים הראשונה הייתה רגועה יחסית.
אגריפס הראשון (נכדו של הורדוס),שמונה ע”י הקיסר קאליגולה למלך יהודה, שקד על פיוס עם נתיניו היהודים ,ושמר על מצוות התורה. אגריפס מלך ביהודה 4 שנים והיה צער רב בקרב היהודים עם מותו והמעבר לתקופת הנציבות השנייה.
בתקופת הנציבות השנייה גבר המתח ואירעו התנגשויות תכופות בין היהודים לשלטון הרומאי עד פרוץ המרד הגדול בשנת 66 לסה”נ.
סמכויות הנציב:
1. אחריות על הסדר הציבורי והביטחון -באמצעות חיילים שגויסו מהאוכלוסייה ההלניסטית בקיסריה וסבסטיה בשומרון. בירושלים שהה חיל מצב באופן קבוע.
2. גביית מיסים- עמד בראש המערכת המנהלית של הפרובינציה.
3. סמכות שיפוטית- הכרעות בדיני נפשות. לסנהדרין נותרו סמכויות שיפוט בתחומים אחרים. ניתן היה להתלונן על הנציב בימיו או לאחר שסיים את שלטונו.
4. סמכויות דתיות- בסמכותו מינוי כוהנים גדולים או להדיחם בידיו הופקדו בגדי הכוהן הגדול והם נמסרו להם רק בחגים. הכוהן הגדול הוסיף להיות נציג העם בפני השלטונות.
מאפייני שלטון הנציבים:
1. עוינות ליישוב היהודי: כל הנציבים הרומאיים היו הלניסטיים. הם לא היו העילית של הפקידות הרומאית אלא אנשים בינוניים במקרה הטוב. כולם ממוצא הלניסטי ולא רומאים מרומא. הדבר גרם לכך שגילו ניכור ועוינות ליהודים בארץ והדבר בא לידי ביטוי באמירות, במעשים (דוגמא-ניסיון להעמיד את פסל קליגולה בבית המקדש).
2. עול כלכלי, עושק ומעשי שחיתות– הנציבים רצו להרוויח מכהונתם ועל כן גבו מיסים כבדים מיד עם עלותם לשלטון. הקיסרים ניסו להאריך את זמני נציבותם על מנת למנוע התחלפות תכופה של הנציבים ואת העושק הנורא שביצעו. הנציבים שדדו את בית המקדש ועוררו בכך זעם רב.
3. פעילות נגד תנועות משיחיות ומורדים – יוחנן המטביל, ישו, שומרונים – כולם נחשבו אויבים של הנציב וסכנה לשלטונו בשל נטייתם לערער את הסדר הקיים. בשל העושק התרבו המורדים (משפחת חזקיה הגלילי), אשר פעלו נגד השלטון הרומי.
הוצאתם להורג התסיסה מאוד את העם.
תקופת נציבותו של פונטיוס פילאטוס כדוגמא:
נציב יהודה (פרוביקיית יודיאה) מטעם רומא.
על תקופת נציבותו יש מידע רב יותר (37-26 לסה”נ).
בתקופתו חלה הרעה ניכרת ביחסים בין השלטון הרומי ליהודים והתחוללו התנגשויות בין הצדדים (היהודים והנוכרים בארץ-ישראל) . פונטיוס היה אכזר, מושחת, רודף בצע ועוד. הוא היה הנציב הראשון שהפעיל את חילותיו נגד היהודים גרם להחרפת הסכסוך, דבר שהביא בסופו של דבר לפרוץ המרד הגדול. מבין פעולותיו הידועות:
1. שפט את ישו למוות בצליבה בעוון פעילות חתרנית נגד שלטון הרומאי.
2. הכניס לירושלים דגלים עם דיוקן הקיסר הרומי ע”י יחידות צבא לירושלים-דבר שעורר התנגדות רבה בקרב היהודים וכן הטביע מטבעות עליהם סימנים אליליים.
3. השתמש בכספי המקדש לבניית אמת מים לירושלים-היהודים ראו בזאת חילול קודשי בית הקדש. הרג יהודים שמחו נגד השימוש בכספי המקדש .
4. פגיעה בשומרונים שהתאספו בהר גריזים עקב שמועה על כלי קודש במקום. בשל החשש למרידה פיזר אותם בכוח –כמה מהשומרונים נהרגו ומנהיגיהם הוצאו להורג.