עם כיבוש פולין בספטמבר 1939 מסופחים לרייך הגרמני כשני מיליון יהודים שעל פי אגרת הבזק רוכזו בגטאות במרכז פולין. כאשר פולשת גרמניה לבריה”מ יוני 1941, מתחיל ההרג המעשי של יהודי בריה”מ.
לכל יחידה גדולה של הצבא הגרמני התלוו אנשי S.S. שנקראו איינזצגרופן שתפקידם היה להרוג יהודים באזורי הכיבוש הגרמני בבריה”מ. שיטת ההרג הראשונית נקראה הירי בבורות.
תושבי העיירה היהודית רוכזו בקצה העיירה או ביער והיהודים הועמדו בקצה של בורות ענק, ונורו במכונות ירייה על ידי אנשי האיינזצגרופן. באופן כזה נרצחו למעלה ממיליון יהודים.
שיטה זו הופסקה גם כי התברר שהיא יקרה ולא יעילה וגם כי המבצעים הנאצים לא עמדו בכך נפשית. כדי לשכלל את ההרג עברו הגרמנים בסוף 1941 לשיטת ההרג במשאיות הגז. בשיטה זו הוכנסו היהודים לתא מטען גדול בחלק האחורי של משאית,
תא המטען נסגר באופן הרמטי, וצינור המפלט הוכנס לתא המטען וחנק את היהודים שבו כשמנוע המשאית הופעל. בשיטה זו נרצחו כחצי מיליון יהודים.
בינואר 1942, כדי לארגן באופן שיטתי את ההרג של כל יהדות אירופה, מתכנסת ועידה בוואנזה שבברלין. בעקבות ועידת ואנזה מוקמים בפולין מחנות השמדה ובהם מתקנים להמתה בגז ולשריפת הגופות.
מקיץ 1942 מתחילים שילוחים המוניים של יהודים מכל גטאות פולין למחנות ההשמדה. עד תחילת 1944 מושמדת מרבית יהדות פולין. במחנות ההשמדה עצמם הושמדו כ-4 מיליון יהודים מכל רחבי אירופה.
לקראת סוף המלחמה כשהצבא הרוסי מתקרב למחנות ההשמדה בפולין, מתחילים הנאצים את צעדות המוות שבהם מובילים הנאצים עשרות אלפי יהודים למותם כאשר הם לוקחים אותם בנסיגתם מפולין לגרמניה.
בצעדות המוות נרצחו כ-150 אלף יהודים. יש לציין שלמרות שהשמדת היהודים הצריכה משאבים שבעצם פגעו ביכולת הצבאית הגרמנית, לא עצרו הנאצים את ההרג עד סוף המלחמה.
התמונה באדיבות וויקיפדיה
