פעילותו של הרצל בתחום הדיפלומטי מדיני + תוכנית אוגנדה

עיקר פעילות הדיפלומטית/המדינית של הרצל מול המדינות השונות התמקדה בהשגת צ’רטר –הרשאה/אישור חוקי להתיישבות יהודים בארץ ישראל בערבות ובהסכמת המעצמות.

פעילות זו מבטאת את השקפתו המדינית של הרצל שהאמין בפעולה דיפלומטית חוקית כדי להשיג את הצ’רטר

באותם שנים שולטת בארץ ישראל האימפריה העות’מאנית, שהייתה אז אימפריה חלשה ומתפוררת. בתחילה פונה הרצל לגרמנים, שהיו בקשרים בדוקים לאימפריה העות’מאנית, לאחר מיכן פונה לתורכים ישירות ,לרוסים ולבסוף לבריטים.

מגעים עם גרמניה (1898):

הרצל רצה לנצל את ההשפעה של גרמניה על האימפריה העות’מאנית, בשל ההשקעות הכספיות הגרמניות והסיוע הצבאי שהעניקה להם, כדי ללחוץ על הסולטאן להעניק צ’רטר ליהודים בארך ישראל. נפגש ב- 1898 בתורכיה ובארץ ישראל עם קיסר גרמניה וילהלם ה-2.

הרצל חשב כי לגרמניה אינטרס לעזור לתנועה הציונית ממספר סיבות:

  1. היווצרות מרכז יהודי בארץ ישראל הנאמן לגרמניה יסיע לחיזוק ההשפעה הגרמנית באימפריה העות’מאנית ובמזרח התיכון.
  2. העמקת קשרי  המסחר– פתח להחדרת מוצרים גרמניים ולהעמקת קשרי המסחר עם האזור.
  3. פתרון בעיית האנטישמיות–  היהודים החיים בגרמניה יעברו לארץ ישראל וכך תיפתר בעיית האנטישמיות בגרמניה.

מדוע נכשל המשא ומתן עם הגרמנים:

הקיסר הגרמני התנגד לתכנית משום שרצה לשמר את מערכת היחסים הטובה עם התורכים שהתנגדו לתכנית. התכנית נכשלה.

מגעים מול האימפריה העות’ומאנית (1901):

לאחר כישלון המגעים מול הגרמנים החליט הרצל לפנות ישירות אל הסולטאן התורכי עבד אל חמיד ב- 1901.

הרצל נפגש כמה פעמים עם מנהיגי האימפריה העות’מאנית (הווזיר והסולטאן).

הרצל ביקש צ’רטר בעבור התיישבות של יהודים בארץ ישראל בחסות תורכית.

הרצל חשב כי לתורכיה אינטרס לעזור לתנועה הציונית ממספר סיבות:

  1. שיפור המצב הכלכלי של האימפריה העות’מאנית באמצעות הון יהודי, וסיוע בפירעון חובותיה של האימפריה.
  2. יישוב ארץ ישראל יגרום לפריחת הארץ והאזור כולו.
  3. ישוב נאמן בארץ ישראל התומך בסולטאן התורכי.

מדוע נכשל המשא ומתן עם התורכים:

  1. הסולטאן דחה את ההצעה כי חשש שהתיישבות מרוכזת של יהודים בארץ ישראל תגביר את התסיסה בקרב  המיעוטים הלאומיים והדתיים באימפריה.
  2. נאמר להרצל שתמורת הסיוע הכספי, הסולטאן מוכן ליישב יהודים במפוזר בכל מקום מלבד בארץ ישראל – ללא רציפות טריטוריאלית.

הרצל לא יכול היה להסכים להצעת הסולטאן  שעמדה בסתירה לרעיון הציוני.

  1. מעמדו של הסולטאן כחליף המוסלמים– לא יכול  היה להסכים להתיישבות ליהודים  על אדמת  ארץ ישראל הקדושה לאסלאם.
  2. לסולטאן  נודע כי הרצל לא הצליח לגייס סכומי כסף למימון תוכנתו.

מגעים עם בריטניה (1902-1904):

לאחר שנכשלו המאמצים לקבל צ’רטר בארץ ישראל ניסה הרצל לקבל צ’רטר בקרבתה . כניסה לארץ ישראל  “בדלת האחורית”(חצי האי סיני/אל-עריש וקפריסין) .

הרצל חשב כי לבריטניה אינטרס לעזור לתנועה הציונית ממספר סיבות:

  1. יצירת חיץ בין הכוחות הטורקיים לכוחות האנגליים באמצעות התיישבות יהודית בסיני/אל-עריש.
  2. תיפסק ההגירה היהודית מרוסיה לבריטניה- הכבידו על שוק העבודה.
  3.  ייווצר באזור ישוב נאמן שיחזק את שליטת בריטניה באזור –הגנה על תעלת סואץ.

ההצעות הבריטיות:

  1. תוכנית אל- עריש/סיני: להצעה זו התייחס צ’מברלין בחיוב והציע להעביר את הנושא למשרד החוץ. בתיאום עם הנציב הבריטי במצרים, שגילה התנגדות, הוחלט לשגר לסיני משלחת מחקר. לאחר הבדיקה הודיעה הועדה שהאזור אינו מוצלח להתיישבות בגלל המחסור במים. מצרים לא הסכימה לתוכנית העברת מים לאזור. התוכנית ירדה מעל סדר היום.
  2. קפריסין: צ’מברלין, שר המושבות הבריטי, דחה הצעה זו משום שהבין שהתושבים המקומיים של האי, התורכים והיוונים, לא יקבלו את היהודים, ולא רצה לעשות זאת בניגוד לרצונם.

תוכנית אוגנדה:

ב 1903 נפגש הרצל עם צ’מברלין (שר המושבות הבריטי) וזה הציע לו את אוגנדה (שטחה של קניה היום) . באותה עת התחולל ברוסיה פוגרום קישינב . הרצל הבין כי יהודי רוסיה נמצאים בסכנה וביקש עבורם פתרון מידי. בנוסף לכך באותם שנים היגרו יהודים רבים ממזרח אירופה לארה”ב. הרצל חשש כי ההגירה ההמונית תפגע בציונות אם לא תימצא בקרוב טריטוריה לעם היהודי.

הרצל שמר על הצעת אוגנדה בסוד והביאה לדיון בקונגרס הציוני השישי ב- 1903.

נימוקי התומכים/מצדדים בתוכנית אוגנדה:

  1. יש צורך דחוף למצוא פתרון למצוקת יהודי רוסיה. זהו פתרון לשעת חירום, עד אשר ימצא פתרון סופי בא”י, משום שהיהודים ברוסיה נמצאים בסכנה.
  2.  אסור לדחות את התוכנית המהווה הכרה בריטית בתנועה הציונית וברעיון הציוני של ריכוז היהודים בטריטוריה שלהם. דחייה תפגע באמינות התנועה הציונית.
  3. יש לראות בתוכנית “מקלט לילה” זמני/פתרון ביניים ,אינה תחליף לארץ ישראל.
  4. אוגנדה יכולה לשמש כשלב הכנה – רכישת ניסיון בניהול מדינה , לקראת עצמאות לאומית בארץ ישראל.

נימוקי המתנגדים לתוכנית אוגנדה: 

  1. בגידה ברעיון הציוני : אין ציון ללא ציונות. משמעות הדבר סטייה ממצע באזל ובגידה ברעיון הציוני. ליהודים אין כל זיקה היסטורית לאוגנדה, רק א”י מתקשרת בתודעה היהודית כארץ התנ”ך, בית המקדש, ירושלים ועוד. רק לירושלים יהיו היהודים מוכנים לבוא מאירופה, ולחיות בתנאים פחות נוחים משהיו להם קודם.
  2. אם נלך לאוגנדה נישאר שם-לא נוכל לדרוש את ארץ ישראל כשיש לנו מדינה באוגנדה. המקלט הזמני עלול להפוך למקלט קבע (בעיני העמים והיהודים יחדיו).
  3. אין לעם היהודי די משאבים להשקיע במקביל גם באוגנדה וגם בארץ ישראל.

בגלל הסערה שחוללה הצעת אוגנדה ,הוחלט לא להצביע בעד התוכנית אוגנדה או נגדה אלא להצביע על שליחת משלחת חקר לאפריקה המזרחית כדי שתחקור את התנאים להתיישבות במקום-ההצעה התקבלה (295 בעד 175 נגד ו-100 נמנעים).

הקונגרס ננעל באווירת מתוחה והרצל הכריז את הכרזתו המפורסמת  : ” אם אשכח ירושלים תשכח ימיני”  .

הרצל הבין טוב יותר עד כמה א”י טבועה עמוק בתודעת היהודים מרוסיה. הפרשה חיזקה את מרכזיותה של א”י כפתרון בלעדי. מצבו של הרצל הלך והדרדר, ביולי 1904 נפטר ממחלת לב  והוא בן 44 בלבד.

לאחר מותו של הרצל, לא נמשך הטיפול בתוכנית אוגנדה.