נקודות דמיון ושוני בין התנועה הציונית בראשית דרכה לבין תנועות לאומיות שונות במאה ה-19

נקודות השוני בין התנועה הלאומית היהודית ותנועות לאומיות אחרות והקשיים שעמדו בדרכה:

גורם הזמן:

הלאומיות האירופאית התפתחה בסוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19.

הלאומיות היהודית החלה להתפתח לאחר הלאומיות האירופאית רק בשנות ה-80/90 של המאה ה-19.

ריבוי המתנגדים לרעיון הלאומי:

התנועה הציונית נתקלה בהתנגדות רבה וכפולה: מצד אחד, מהאורתודוקסים/ החרדים שחיכו למשיח והתנגדו להקמת מדינה ע”י בני אדם  מצד שני, המשתלבים היהודים (הבורגנים ) שהצליחו בעולם והתנגדו לרעיון הלאומי שעלול היה לפגוע במעמדם והבונדיסטים ששאפו לאוטונומיה בארצות מושבם והתנגדו לציונות.

רבים מהיהודים ראו בהגירה לגולה אחרת את הפתרון לבעיותיהם-בדגש לארה”ב, דבר שהיקשה על גיוס יהודים לתנועה הציונית.

התנועה הציונית לא זכתה לתמיכה רחבה  בציבור כפי שזכו תנועות לאומניות אחרות.

טריטוריה:

הציונות לא שאפה לשחרור המולדת (כמו לדוגמא הפולנים) משום שטרם הייתה לה מולדת. היא לא שאפה לאיחוד המדינה (כמו הגרמנים) ,מפני שלא הייתה לה אפילו חלק של מדינה ,התנועה הציונית הייתה קודם כול תנועה של שיבה אל המולדת.

פיזור גיאוגרפי- היהודים היו מפוזרים בכל העולם, קושי בתקשורת וריכוזם של היהודים בארץ ישראל.

הקשר המיוחד בין התנועה הלאומית לטריטוריה הלאומית ביטא הבדל עקרוני בין הציונות לבין תנועות לאומיות אחרות.

שפה:

השפה משמשת כלי מלכד של קבוצות לאומיות.

בשל פיזורם הרב בעולם, כל יהודי דיבר בשפה אחרת, במדינה בה התגורר (העברית שימשה לתפילה בלבד). לא הייתה ליהודים שפה משותפת שבאמצעותה יוכלו להנחיל אידיאולוגיה תרבות ומסורת.

מגוון רעיונות לאומיים:

בתנועה הציונית היו מגוון אידיאולוגיות וזרמים (מעשי, רוחני, סוציאליסטי ועוד).

במקביל גם התפתחו רעיונות לאומיים שאינם ציוניים כמו מפלגת הבונד לדוגמא.

מגוון הרעיונות הלאומיים וחילוקי הדעות ביניהם מאפיינים בעיקר את הלאומיות היהודית . בעמים אחרים לא הייתה בדרך כלל מציאות מורכבת כזאת.

התלות במעצמות:

רק התנועה הציונית הייתה תלויה באופן טוטלי בהסכמת המעצמות להכיר בזכות של היהודים לעלות לארצם.  שאר התנועות ניהלו מאבק לשחרור/ איחוד על אדמתם.

נקודות הדמיון בין התנועה הלאומית הציונית ותנועות לאומיות אחרות:

הושפעו מרעיון ההשכלה ותהליך החילון :

הלאומיות האירופאית והלאומיות היהודית הושפעו מן המודרניזציה שהתחוללה באירופה במאה ה-19 : התיעוש, העיור, החילון והדמוקרטיזציה. עליית ההשכלה והתפיסה המדעית הביאו לחיפוש אחר “דבק” מלכד וזהות משותפת. לכך גם עזרו רעיונות “הרומנטיקה” שקראו לחיזוק העבר והקשר למולדת.

זכאות למדינה:

היהודים הם עם ככל העמים ולכן זכאים למדינה משלהם. המטרה של כל התנועות הלאומיות הייתה (פוליטית) זהה, כל התנועות הלאומיות רצו להקים מדינה ריבונית=עצמאית, לבני הלאום=העם שלהם, ולחיות בה על פי זכות ההגדרה העצמית, לשמור על זהותם  ולפתח  את ייחודם.

הרצל ביטא את הרעיון הבסיסי של הלאומיות המודרנית –כאשר קבוצה מאמצת לעצמה שאיפות פוליטיות ופועלת להגשמתם.

גם הציונים פעלו לקידום מטרותיהם בעזרת בריתות עם מדינות שונות שיש להן אינטרס לשיתוף פעולה בנושא (לדוגמא- מסעות הרצל לקידום הצ’ארטר).

זיקה לעבר הרחוק/תודעה לאומית/יסוד שמרני:

כל מנהיגי התנועות הלאומיות יחסו חשיבות רבה ליצירה ולטיפוח של התודעה הלאומית. כמו תנועות לאומיות אחרות הציונות ביטאה געגועים לעבר, להיסטוריה, הדגישו את גיבורי העם שסימלו מאבק לעצמאות וגבורה.

יסוד שמרני נוסף השאיפה לחזור לעבודת האדמה ,עניין שהיה מקובל גם בתנועות לאומיות אחרות. יצירת “אדם חדש” העוסק במלאכת כפיים ובעיקר בעבודה חקלאית.

הנהגת/בניית התנועה הלאומית:

כמו בתנועות לאומיות אחרות הונהגה התנועה הציונית ע”י אנשי האינטליגנציה/משכילים. מנהיגי התנועות הם מטיפוס חדש ,מקור סמכותם לא נבע מהעולם המסורתי.

כמו תנועות אחרות הקימה מוסדות ויצרה סמלים שיסיעו בהפצת האידיאולוגיה הציונית.  סייעו בכך הקונגרסים הציוניים והמערכת המוסדית שנבנתה.