מלחמת העצמאות

הכוחות הלוחמים:

נתוני הפתיחה:

למחרת החלטת החלוקה מתחילים הפלשתינאים תושבי ארץ ישראל שלא קיבלו את ההחלטה לתקוף את הישוב היהודי בארץ . באותה עת יש כ 650,000 יהודים בארץ ומספר הערבים כפול כ – 1,300,000 . פריסת הישובים היהודיים שנמצאים ממטולה בצפון ועד רביבים בדרום יוצרת קושי רב להגן על כולם כאשר ההוראה של ההנהגה היא לא לנטוש אף ישוב . יש לזכור בתקופה זאת הבריטים עדיין שולטים בארץ.

מדיניות הפינוי של הבריטים:

בריטניה פינתה את כ 120 אלף החיילים הבריטים בשלבים מכל הארץ לנמלי הים בחיפה ורפיח.

מטרת הבריטים- לפנות את כוחותיהם הרבים ששהו בארץ באופן הבטוח ביותר. משמע, יציאה שקולה, מדורגת, מסודרת, שבה לא יגרם נזק לא לחיילים הבריטים ולא לציוד הצבאי שברשותם.

הם השתדלו להרחיק את מוקדי הקרבות מנמלי האוויר, הים וצירי הפינוי העיקריים. נעשה ניסיון למנוע התפרצות קרבות עזים בין יהודים וערבים באזורים שנמצאו עדיין תחת שלטון בריטי, בעיקר משום שהבריטים חששו מהתערבות ופלישה של צבאות ערב לטובת ערביי א”י. פלישה כזו הייתה מסבכת את האינטרסים הבריטים בכל המזה”ת. החשש הבריטי מתגובה ערבית תקיפה שתפריע לפינוי המסודר גרמה להמשך ההקפדה על הגבלות העלייה והמשך הרדיפה אחרי המעפילים. הבריטים המשיכו בחיפושים אחר נשק והכבידו על התגייסות גלויה ואימונים. המתח בין הישוב היהודי לבריטים הלך והתחדד.

הבריטים שמו דגש על אבטחת המתקנים הבריטים ושמירה על צירי התנועה שהוגדרו כחיוניים לפינוי מסודר לכיוון חיפה ורפיח.

אם אחד הצדדים ניסה לפגוע בצירים התגובה הבריטית הייתה קשה לדוגמא כאשר חטיבת פלמ”ח הראל כבשה את שייח ג’רח בצפון ירושלים (אפריל 1948) דרשו הבריטים מהישוב לפנות את השכונה כיון שהיא יושבת על ציר הפינוי שלהם מירושלים אל שדה התעופה בקלנדיה (עטרות) וצפונה בדרך גב ההר, דרך שכם ג’נין עד חיפה. הסירוב הביא את הבריטים לערוך מתקפה על השכונה ולערוך פינוי כפוי.

הבריטים העבירו את השליטה על אזורים שפינו (מבחינת שליטה על מוקדי כוח באזור למשל משטרה) לצד ששלט אחרון באותו אזור והיה חזק יותר להשליט סדר. למשל, בשכונת שייח גראח  לאחר הפינוי העבירו הבריטים את השליטה להגנה, כי היא זו ששלטה בשכונה אחרונה.

כאשר רוצים לנתח את התנהגות השלטון הבריטי בארץ עד לפינוי לא ניתן לדבר על התנהגות פרו ערבית או פרו יהודית, המדיניות פעלה בראש ובראשונה למען אינטרס בריטי, שפעמים התנגש עם הערבי ופעמים עם היהודי. כנגד היהודים הפעילו הבריטים את נשק החיפושים וכנגד הערבים את נשק העוצר.

כוחו של הישוב היהודי:

מטרת היהודים להקים מדינה יהודית ולהבטיח את קיומה.

בתקופה הראשונה מנה כוחו של הישוב היהודי כ – 60 אלף לוחמים שאורגנו ב – 12 חטיבות שנפרשו בכל הארץ . אנשי ההגנה היו הבסיס המרכזי לכוח זה . חלקם היו בעלי ניסיון קרבי ממלה”ע 2 . הכוח הצבאי המאומן ביותר היו כ – 3000 אנשי פלמ”ח אליהם נוספו עוד כ – 3000 לוחמי המחתרות האצ”ל והלח”י . בנוסף התווספו אליו כל הזמן עולים חדשים וניצולי שואה (גח”ל-גיוס חוץ לארץ) ומתנדבים יהודים מרחבי העולם (מח”ל-מתנדבי חוץ לארץ)

הישוב סבל בשלב הראשון ממחסור בנשק אישי ובנשק כבד ורוב דרכי התחבורה עברו בשטחים ערבים אבל היו לו מספר יתרונות :הוא היה מאורגן וקיבל את ההוראות מהנהגה מסודרת , הוא היה בעל ניסיון צבאי וצעיר בגיל , וחדור מוטיבציה ואמונה בצדקת הדרך ובהבנה כי הפסד במלחמה יגרום לשואה בא”י .

כוחו של הישוב הערבי :

מטרתם למנוע הקמת מדינה יהודית.

הערבים המקומיים הצליחו לגייס כ 10,000 לוחמים שסבלו מחוסר משמעת לאומית , היו מאורגנים ברמה מקומית ולא ארצית , ולא היה להם נשק איכותי . הם נעזרו בצבא מתנדבים – כ- 4000 אנשי “צבא ההצלה” שאורגן ע”י “הליגה הערבית” ופעל בהרי הגליל ובאזור שומרון ומפקדו הבולט היה קאוקג’י.

כ- 1500 מתנדבים שנמנו עם שורות “האחים המוסלמים” שפעלו באזור החוף הדרומי של א”י ואנשי הלגיון הערבי שחנה בארץ במסגרת הצבא הבריטי ואנשיו, חדרו לשורות הכנופיות ופעלו נגד הישוב.

שיטת הפעולה שלהם הייתה ריכוז כוחות מקומיים בגזרת פעולה מקומית שאליה הגיעו לוחמים מהאזור שחזרו לכפריהם לאחר ההתקפה .