מלחמת העצמאות – תקופה שלישית – 15/5/1948 15/06/1948

התקופה מתחילה עם פלישת מדינות ערב עירק ירדן מצרים סוריה ולבנון לארץ ישראל ב15 למאי,  מיד עם ההכרזה על הקמת מדינה יהודית. חובה להכיר את מפת הפלישה.

תכנית הפלישה התבססה על שני עקרונות: האחד – מלחמת בזק, משום שלרשות הצבאות הערביים לא עמד מלאי מספיק של תחמושת וציוד למערכה ממושכת. השני – ניתוק היישובים היהודיים בפנים הארץ מחוף הים, דרכו יוכלו לקבל תגבורת בכוח אדם ובנשק. 

קוויה העיקריים של התכנית : ריכוז המאמץ הצבאי העיקרי בצפון הארץ במטרה לכבוש את הגליל מצפון, את עמק יזרעאל מהמזרח ולהתקדם ביחד לכיוון מישור החוף. הצבא המצרי אמור היה לבצע מתקפת הסחה בדרום על מנת לרתק לאזור כוחות יהודיים גדולים. 

יחסי הכוחות היו לטובת הצבאות הערביים, הן במספר החיילים הלוחמים והן בחימוש. רק כ- 60% מאנשי ה’הגנה’ היו בעלי נשק אישי ולצבאות הערביים הייתה עדיפות ברורה בכלי רכב משוריינים מסוגים שונים, ארטילריה ומטוסים. כוחות צבא הלגיון אומנו על ידי הבריטים והיו בעלי ידע רחב יותר בארגון צבא ובשיטות לחימה. כוחותיהם גם היו רעננים, בניגוד לכוחות המגן של היישוב היהודי שעברו כבר שישה וחצי חודשים של מלחמה ואבדות קשות. נחיתותם הצבאית של כוחות המגן מסבירה את הצלחותיהם הצבאיות המרשימות של הערבים בשלב זה של המלחמה. וכהגדרתו של ההיסטוריון מאיר פעיל: “אלה היו ארבעת השבועות הקשים ביותר בתולדות המפעל הציוני  בא”י “.

למרות הנחיתות הישראלית, לאחר 4 השבועות הקשים, הצליחה ישראל לבלום את הכוחות הערביים. כוחות המגן הצליחו לשמור על קיום המדינה במחיר דמים כבד מאוד בהרוגים ופצועים 876) לוחמים וכ-300 אזרחים). בסיומו של שלב זה נכנסה לתוקפה, ביוזמת האו”ם ובהסכמת הצדדים הלוחמים, הפוגה במלחמה, שנמשכה כחודש ימים.

ארוע מדגים: קרב ניצנים

הצבא המצרי פוש מדרום ולאחר שנעצרו בגשר עד הלום, התפנו לכבוש את היישובים שלא נכבשו

 30 במאי 1948 – הכוחות המצריים הנחיתו כל היום על קיבוץ ניצנים הפגזה ארטילרית כבדה. ליל 3-2 ביוני 1948 – כל חברות המשק, בעיקר אמהות לילדים, פונו ברגל מניצנים למעט עשר חברות שהתנדבו להישאר עם הגברים ולהלחם. ביניהן הייתה האלחוטנית, מירה בן-ארי, שהייתה אם לתינוק 

7 ביוני 1948 – לאחר הפגזה קשה שנמשכה כל הלילה. על ניצנים הגנו 67 חברי משק, מתוכם עשר לוחמות, וכוח נוסף של  גבעתי. הלוחמים נסוגו והתבצרו ב”ארמון” – בית האפנדי הגדול, אותו בית שנקנה בידי קק”ל והיה היסוד לקיבוץ. בתחילת הקרב האלחוטנית קראה שוב ושוב לתגבורת ולא נענתה. מכשיר האלחוט הפסיק לפעול במהלך הלילה, ולפתע פעל בדקות האחרונות של הקרב. האלחוטנית מירה בן-ארי ואנשים נוספים ראו בזה מעין אות לנכונות החלטתם לסגת. הם ניסו ליצור קשר עם חטיבת גבעתי אך לא נענו. המפקד הורה על ניסיון מילוט לכיוון פרדס שבאזור, אך הלוחמים ספגו משם מכת אש ונאלצו לחזור פצועים אל ה”ארמון”. הקרב נמשך, רוב הלוחמים היו פצועים, התחמושת אזלה, ובארבע אחר הצהריים, משנראה שאין כל אפשרות אחרת החליט המפקד, אברהם שוורצשטיין, להיכנע ולמלט חלק מהלוחמים. הם הטמינו את מכשיר האלחוט והרסו את הנשק. אחד הלוחמים יצא עם גופיה לבנה אך נורה ונהרג. המפקד, אברהם שוורצשטיין, יצא, עם ממחטה לבנה וידיים מורמות, אל המצרים. בהגיעו אל אחד הקצינים המצרים, זה הוציא את אקדחו וירה בו. האלחוטנית מירה בן ארי יצאה בעקבותיו, נגשה אל הקצין ירתה בו והרגה אותו באקדחה. היא נשארה לעמוד ולא ברחה. קצינים מצרים נוספים שעמדו בסמוך ירו בה והיא נפלה ומתה על יד מפקדה. בעת הכניעה חוסלו ארבעה מגינים נוספים, ארבעה הצליחו להיחלץ. יתר 106 המגינים, חלקם פצועים, הובלו בתהלוכת ניצחון ברחובות מג’דל בדרכם לשבי במצרים.