הסיבות של בריטניה למתן הצהרת בלפור והתגובות להצהרה

אינטרסים אסטרטגים–

רוב החוקרים מדגישים את האינטרסים האסטרטגים של בריטניה, תעלת סואץ, שהייתה בעלת חשיבות עליונה בדרך להודו ולמזרח הרחוק, והנפט, שהחל להתגלות בתקופה זו, בעיקר בעיראק ובפרס. היה חשוב לבריטים לשלוט בארץ ישראל ולהשתלט על שטחי האימפריה העות’מאנית. שליטה במזרח התיכון הייתה חשובה לבריטניה מבחינה אסטרטגית. חששה מהשפעה צרפתית וגרמנית באזור. ראו ביהודים כמי שניתן לסמוך עליהם- עם תרבותי ומודרני.

רצון לצרף את ארה”ב למלחמה:

ממשלת בריטניה סברה כי פרסום הצהרה אוהדת לציונות תניע את יהודי ארה”ב ללחוץ על ממשלתם כדי שזו תמשיך לתמוך במדינות ההסכמה ואולי להצטרף למלחמה בעתיד. (מיתוס על אודות הכוח היהודי בעולם…)

 רצון למנוע מרוסיה לצאת מהמלחמה-

ברוסיה התחוללה באותה תקופה המהפכה הבולשביקית(1917). בריטניה חששה שהרוסים יפרשו מהמלחמה ויחתמו על הסכם שלום נפרד עם הגרמנים, כפי שאכן קרה. שוב חשבו הבריטים כי ליהודים ברוסיה השפעה על הממשלה ויוכלו למנוע את פרישת רוסיה מהמלחמה.

אהדה אישית של מנהיגי בריטניה–

ראש ממשלת בריטניה (לויד ג’ורג’) ושר החוץ הבריטי (הלורד בלפור) אהדו אישית את העם היהודי והרעיון הציוני, בעקבות אמונתם הדתית/נוצרית-שיבת העם היהודי לארצו.

השפעתו של חיים וייצמן –

ויצמן נבחר לנשיא התנועה הציונית בבריטניה .במסגרת תפקידו נקט בפעילות דיפלומטית ענפה בבריטניה כדי לקרב בין התנועה הציונית לבריטים. הוא נפגש עם עיתונאים וחברי פרלמנט בריטי. ויצמן הצליח להשפיע על השלטון הבריטי לפרסם הצהרה אוהדת לציונות.

המשמעויות/תגובות להצהרה במספר תחומים/מישורים:

1. במישור היהודי/ציוני–

חיזוק הקשר בין היישוב לבין התפוצות בגולה. עניין ארץ ישראל הפך לנושא המרכזי. זה היה ניצחון לציונות המדינית של הרצל- זה היה הצ’רטר שהרצל ייחל לו כל חייו (אם כי לא היה מדובר במסמך משפטי מחייב המנוסח באופן מעורפל שאינו חד משמעי). לראשונה זכתה התנועה הציונית בניצחון דיפלומטי גדול- הכרה רשמית מצד המעצמה הבריטית ומדינות ההסכמה.

ההצהרה ליכדה את העולם היהודי- ציוני ושימשה זרז לעלייה השלישית. ההסתדרות הציונית הוצגה כמוסד המייצג של התנועה הציונית.

מנהיגי התנועה הציונית בן גוריון וויצמן היו נלהבים ,אך זהירים . בן גוריון טען כי מתן ההצהרה אינו מספיק ,אלא דרושה עבודה ועשייה, וויצמן קרא לאיפוק ושיקול דעת.

2. תגובת יהודים מתבוללים/משתלבים/אורתודוכסים:

יהודים מתבוללים/משתלבים – התנאי השני שנוסף בהצהרת בלפור “לא יפגעו זכויותיהם ומעמדם המדיני של היהודים בכל ארץ אחרת” הוכנס כהיענות ללחץ של היהודים המשתלבים בבריטניה. הם ראו את עצמם כאזרחים בריטים וכך רצו לשמר את מעמדם. הם חששו כי הקמת מדינה יהודית תיפגע במעמדם המשפטי- אזרחי (באמנציפציה) של היהודים בעולם ובבריטניה וחששו כי יואשמו בנאמנות לאומית כפולה. כמו כן חששו מגל אנטישמי שיפעיל לחץ לסילוק היהודים ממקום מושבם לארץ ישראל  .מסיבות אלו לא שמחו לקבל את הצהרת בלפור וראו בה מסמך מאיים על מעמדם.

יהודים אורתודוקסים – היהודים האורתודוכסים הן בישוב הישן והן ברחבי העולם התנגדו להצהרת בלפור ולמשמעותה, משום שראו בה כפירה באמונה היהודית הדוגלת בשיבת העם לארצו ובהקמת ממלכה יהודית רק עם בו המשיח

3. במישור היחסים עם הערבים-

הצהרת בלפור הייתה “הלם” לתנועה הלאומית הערבית, שראו אותה בחומרה רבה. הייתה מנוגדת להבטחות מק-מהון והשפיע על הקמת התנועה הלאומית הפלסטינית שצמחה על רקע ההתנגדות לתנועה הציונית. במשך עשרות שנים ראו ערביי ארץ ישראל את יום מתן ההצהרה כיום השחור ביותר בתולדות הערבים בארץ ישראל ויצאו להפגנות ,שביתות ומאורעות דמים.

4. במישור הבריטי–

הצהרת בלפור שירתה את האינטרס הבריטי להיות שליטה יחידה באזור, ולקבל את המנדט על ארץ ישראל. הבריטים לא ייחסו חשיבות רבה להצהרת והם לא חזו איזו מחויבות היא תיצור מצדם. כל הממשלות הבריטיות שקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה ניסו לצמצם את משמעותה של הצהרת בלפור.

הצהרת בלפור הייתה הצלחה של התנועה הציונית. לראשונה הכירו המעצמות בזכותם של היהודים להתיישב בארץ ישראל. אם  זאת  מדובר בהצהרה מעורפלת ולא מחייבת שלא ניתן להסיק ממנה מסקנות מעשיות כלשהן. ערפול זה גרם מאוחר יותר חיכוכים רבים במשולש הבריטי-יהודי-ערבי ,בנוגע לחלוקה והזכות על הארץ .

במהלך מלחמת העולם הראשונה ארץ ישראל נכבשה ע”י הבריטים מידי העות’מאנים.

הצהרת בלפור נתנה ליהודים הזדמנות להקים בית לאומי בארץ ישראל, אך לא הבטיחה שבריטניה תעשה זאת בשבילם.

ארץ ישראל נמסרה למנדט בריטי, ובכתב המנדט הצהרת בלפור קיבלה תוקף של מסמך בין לאומי מחייב.

החל השלטון הבריטי בארץ ישראל שנמשך 30 שנה ,והסתיים עם הקמת מדינת ישראל ב 15 למאי 1948.