הנסיבות לעליית היטלר לשלטון

בשנים 1930-1932 היה הפרלמנט הגרמני משותק כי לא ניתן היה להרכיב ממשלה יציבה.
הנשיא הינדנבורג ניצל את הסמכות שהעניקה לו חוקת ווימאר (סעיף 48), והכריז על מצב חירום. רפובליקת ווימאר החלה לפעול מתוקף צווי חירום, שבין היתר העניקו לנשיא סמכויות למנות את קאנצלר(ר”מ) גרמניה .
בין השנים 1930 – 1934 ממנה הינדנבורג הנשיא 4 ראשי ממשלה עלפי האינטרסים של בני מעמדו, האצולה ובעלי התאגידים התעשייתיים הגדולים, ולא עפ”י האינטרסים של כלל הציבור. בכך הוא הופך את הדמוקרטיה לריקה מתוכן. הוא מבטל את סמכות ותפקוד הפרלמנט הגרמני, ומחליט על צווי חירום שהיה להם תוקף של חוק. הנשיא אף אישר את התקציב באמצעות צווי חירום.
בבחירות של 1932 זכו הנאצים בבחירות ב-230 מושבים ברייכסטאג, כלומר ב-14 מיליון קולות. המפלגה הנאצית הופכת להיות המפלגה הגדולה ביותר בפרלמנט הגרמני. אך היטלר לא הצליח להשיג רוב מוחלט כדי להיבחר לקאנצלר.
מספר חברי המפלגה הנאצית עלה למיליון איש, לצדם עמדו אנשי פלוגות הסער ה- ס”א- ארגון צבאי למחצה של המפלגה הנאצית שאנשיו הפעילו ברחובות פעולות הפחדה, אלימות וטרור פוליטי נגד מתנגדי המפלגה . הממשלה המפוחדת לא נוקטת צעדים נגדם.
בסוף 1932 מינה הינדנבורג קאנצלר שביקש מהינדנבורג לפזר את הפרלמנט ולהוציא אל מחוץ לחוק את המפלגות הקיצוניות הנאצית והקומוניסטית. עפ”י סעיף 48 לחוקת ויימאר, פעולה זו דרשה את חתימת הנשיא והקאנצלר גם יחד. הנשיא הינדנבורג שרצה לבלום את התגברות הקומוניסטים, סירב לדרישת הקאנצלר ומינה את היטלר בינואר 1933 לקאנצלר.
היטלר הגיע לשלטון בדרך חוקית אך לא בדרך דמוקרטית.