מעמד הכהונה בהנהגת העם:
עם חידוש הפולחן הדתי בבית המקדש, התחזק מעמדה של הכהונה הגדולה (בית צדוק-משפחה שממנה נבחרו כוהנים גדולים לשרת במקדש) על חשבון צאצאי בית דוד שנדחקו ממעמדם.
לכוהן הגדול היה כוח רב. עמד בראש עבודת המקדש, ובראש ההנהגה הדתית הארץ.
כמו כן שימש הכהן הגדול כמנהיג המדיני בפועל של יהודה.
הכהן הגדול היה נציג היהודים בארץ, מול הפרסים ומול יהודי התפוצות. למעשה הוא הופך להיות נציג של עם ישראל כולו.
למעשה השלטון ביהודה בתמיכת הפרסים הוא שלטון תאוקרטי- שלטון הדת ,מדינת הלכה, מדינה שבראשה עומדים אנשי הדת.
האצולה:
נכבדי העם- ראשי המשפחות העשירות, ומשפחות הכהונה שהנהיגו את העם.
תמכו בגישה האוניברסאלית והתנגדו לפעולותיהם של עזרא ונחמיה. חששו לכוח השלטון שלהם, למעמדם החברתי ולעוצמתם הכלכלית.
הזקנים:
בחברה המקראית זקני העם הם אנשים בעלי מעמד מיוחד של סמכות, בשל גילם, חוכמתם ומעמדם החברתי. מעורבותם של זקני העם היא בענייני המשפחה, השבט והעם כולו. פועלם הציבורי נמשך גם בתקופת המלוכה.
הזקנים של תקופת המקרא היו אחראיים להמשך המסורת הדתית – משה קיבל תורה מסיני, ומסרהּ ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוּהָ לאנשי כנסת גדולה/סופרים.
אספת העם/כנסת גדולה:
עזרא מכנס אספת עם שתדון בסוגיית נישואי התערובת/הנשים הנוכריות.
יש הרואים באסיפה זו את ראשיתה של הכנסת הגדולה- כינוי להתכנסות לא סדירה, כדי להכריע בנושאים חשובים כמו גירוש הנשים הנוכריות בימי עזרא, חתימה על האמנה בימי נחמיה ומאוחר יותר מינוי שמעון החשמונאי לכוהן ומצביא.
מי שהוביל את הכנסת הגדולה היו הסופרים ,שפירשו התורה וקבעו את הלכות היסוד לחיי היום יום, שהיוו את התשתית ,מאוחר יותר ,לתורה שבעל פה.
המועצה:
ביהודה הייתה מועצה שהורכבה מראשי המשפחות החשובות והייתה לה השפעה על חיי היהודים ביהודה.
הסופרים:
הסופרים היו חלופה להנהגה המסורתית של הכוהנים. מעמד הסופרים ,שלא כמו הכהונה, היה פתוח לכל אדם שהתמחה בתורה. הסופרים היו שותפים להנהגה הדתית לצד הכוהנים.
הסופרים היו תלמידיו של עזרא, שפעלו לצדו והיו מפוזרים בישובים ביהודה. לימדו את הציבור היהודי תורה, העתיקו ספרי תורה ,שפטו את העם ותיקנו תקנות דתיות.
פעולות אלה הפכו את העם היהודי ל"עם הספר". עם שהספר הקדוש ,ספר התורה, מנחה את חייו ומבדיל אותו משאר האומות/אמונות שונות.
בית הכנסת:
פירוש המילה מיוונית- התכנסות. בית שמתכנסים בו לתפילה.
שימש מרכז לחיים היהודים בעיר ובכפר, בארץ ישראל ובתפוצות. לא ברור מתי הוקם בית הכנסת הראשון. בית הכנסת לא הוקם כתחליף לבית המקדש . בבית הכנסת התכנסו לקריאת תורה-פעילות שהתקיימה בצד עבודת הקורבנות בבית המקדש.
בתחילה התכנסו בבית הכנסת רק בחגים ויותר מאוחר גם בימי חול.
קיומו של בית הכנסת ביטא את התפיסה כי עבודת האל יכולה להתקיים בכל מקום וזמן ,על ידי כל אדם מישראל ולא רק באמצעות עבודת קורבנות.
לאחר חורבן בית שני ובהיעדר מקדש הפך בית הכנסת להיות משמעותי יותר.