ב 586 לפסה"נ, בתשעה באב, לפי במסורת היהודית, מחריב נבוכדנאצר, מלך בבל ,את בית המקדש הראשון.
עם החורבן יהודים איבדו את ארצם, את מרכזם הרוחני- דתי ואת עצמאותם הלאומית. הם נמצאו בגלות פיזית ורוחנית.
ב- 539 לפסה"נ כבש כורש מלך פרס את ממלכת בבל ויהודה עברה לשליטה פרסית.
היהודים חיו בגלות בבל תחת השלטון הפרסי.
גולי בבל היו בני שבט יהודה שנותרו בארץ ,לאחר שלפני כן, הוגלו בני שבט ישראל בתקופת ממלכת אשור.
לפי המחקר, בארץ ישראל נותרו יהודים מעטים בלבד עליהם משל ,בחלק מהזמן, גדליה בן אחיקם.

מעמדם של היהודים:
מצב חברתי:

שלטון אשור ואחריו שלטון פרס לא ניסו לכפות את תרבותם ודתם על כל מיעוט שהוא. היחס הסובלני אפשר ליהודים ולשאר המיעוטים לקיים את פולחנם ולגור במקומות ריכוזיים- ייחודיים.
היהודים בבל שמרו על המסגרות החברתיות/שבטיות שלהם ,כפי שהי מקובלות בארץ ישראל.
ככל הנראה הם יושבו בקבוצות ומסגרות משפחתיות ויישוביות שלהם. ניתן להם לנהל חיים בלא התערבות רבה של השלטון.
יהודים זכו באוטונומיה אשר התבטאה בהכרה במנהיגיהם החילוניים והדתיים:
מלך – יהויכין ישב בכלא , אך היה נחשב כמלך יהודה בעיני יהודים ובעיני הבבלים. תוארו ומעמדו נשמרו, הוא נהנה מזכויות המלך והוא ובניו התכבדו בכבוד גדול, קיבלו קצבת מזון משולחן המלך.
הכוהנים והלווים משרתי המקדש שמרו על מעמדם, למרות החורבן.
"זקני יהודה" – היו אלה מנהיגים אשר עמדו בראש הארגון של הישובים והשבטים בגולה.
נביאים – ירמיהו, יחזקאל וישעיהו – הטיפו את דברי ה' ושיבת ציון.

מצב כלכלי:
היהודים בבבל נהנו מתנאים מדיניים וכלכליים טובים.
אמנם הוטלו עליהם מיסים ועבודות לצורכי השלטון ,אבל רבים מהם רכשו קרקעות ,נהפכו לסוחרים או שירתו כפקידים בשלטון הפרסי.
הגולים נהנו מחופש אישי ,יכלו להחזיק רכוש, ולעסוק במקצועות שונים. רובם עסקו בחקלאות בקרקעות שקיבלו מהפרסים.
נראה כי בהתחלה היו במעמד של צמיתים אבל במשך הזמן הפכו לאנשים חופשיים לכל דבר והורישו את אדמתם לבניהם אחריהם.

עמדותיהם/השקפותיהם בתחום הדת:
החורבן נתפס על ידי הגולים, כביטוי לכעס האל וכעונש על חטאי העם. חטאו של העם היה בעבודת אלילים, עבודה זרה, והחזרה בתשובה תרצה את האל ותביא להתחדשות הקשר בין העם לאלוהיו. תפיסה זו הביאה לגל של חזרה בתשובה.
גולי בבל מגלים נכונות לסלק עבודת האלילים מקרבם. הם מאמינים שאם הם יתקנו את דרכיהם הם יכלו לחזור לא"י.

מאפייני שמירה על ייחוד דתי- לאומי:

1. הקמת בתי תפילה – אשר שמשו כמרכזים לחיים היהודיים. הציבור התכנס בביתי הכנסת כדי להתפלל, ללמוד ולדון בנושאים שעמדו על הפרק.
2. דגש על קיום מצוות שאינן תלויות הארץ – יהודי בבל שמרו על זהותם בגולה והקפידו על ברית מילה, שמירת שבת והחגים.
3. קביעת ימי צום כימי תשובה, קיום ימי זיכרון לאומיים – חורבן ירושלים, חורבן בית המקדש, צום יום כיפור.
4. מתן שמות יהודיים: שבת, נחמיה, מנחם, עזרא וכו'
5. כתיבת שירים שבהם התגלו געגועיהם לציון וחזרה בתשובה.

בגרות בהיסטוריה