באותה תקופה מתעוררת מחלוקת בין השבים מבבל (בהובלת עזרא ונחמיה) לבין האוכלוסייה שנותרה בארץ ישראל לגבי השאלה, מיהו יהודי והיחס כלפי הנוכרים.
גישת התושבים שנותרו ביהודה בזמן הגלות / הגישה האוניברסאלית:
נציגי הגישה היו- הנביאים האחרונים, אצילי יהודה והכוהן הגדול אלישיב.
מדובר בגישה סובלנית שתמכה בצירופם של בני העמים הזרים לעם היהודי.
השייכות לעם היהודי נקבעת לפי שני מרכיבים- המוצא- מי שנולד להורים יהודים, וטריטוריה – מי שגר ביהודה לפני הגלות ,נחשב ליהודי. (לציין כי התושבים שנותרו ביהודה עבדו את אלוהי ישראל ואלילים מקומיים במקביל).
האמינו כי יש לשאוף לקרב את הנוכרים ליהדות, לשתפם באמונה באל אחד.
טענו כי כל מי שמכיר באלוהי ישראל ומקיים את מצוות התורה, יכול להיחשב ליהודי.
טענו שעל ידי קירוב לנכרים (נישואים עמם) תתחזק השפעת והפצת היהדות מעבר לתחום יהודה וכן שיקולים אישיים של רצון לשמור על שלמות המשפחה, ושיקולים כלכליים/חברתיים.
גישתם הייתה כי עם ישראל נבחר להיות אור לגויים. בעלי החזון האוניברסאלי מאמינים כי ירושלים תהווה מוקד משיכה לכל העמים. והדבר יבוא לידי ביטוי בהרחבת היהדות.
גישת גולי בבל / הגישה הבדלנית:
נציגי הגישה היו-עזרא ,נחמיה הכוהנים והלוויים.
חסידי הגישה הבדלנית-חתרו לבדלנות לאומית ודתית בין ישראל לשאר האומות.
גישה זו דרשה לשמור על טוהר העם היהודי, ואסרה על יהודים להינשא נישואי תערובת ותמכה בגירוש הנשים הנוכריות.
שאפו ליצור חיץ בין ישראל לאומות העולם. שללו היטמעות בקרב העמים הנוכריים. טענו שליהדות אין כל עניים בגיור או בהרחבת היהדות.
ראו בעצמם “זרע הקודש” – כלומר רק מי ששבו מן הגולה נחשבו לעם ישראל/יהודים.
היהודים בבבל שמרו לא להתערב בנישואים עם זרים ,התרחקו מעבודת אלילים והעדיפו אמונה באל אחד. ראו עצמם כמי שחוו תהליכים רוחניים וחיזוקו האמונה באלוהי ישראל.
הם כינו את המתיישבים שנותרו ביהודה- “עמי הארצות” .
למרות פעולותיהם השונות של עזרא ונחמיה (שייצגו את הגישה הבדלנית) המשיכה להתקיים ביהודה הגישה האוניברסאלית שתמכה בנישואי תערובת ובקשרים חברתיים עם בני העמים השכנים.
מחלוקת זו על דמותה של החברה ביהודה בימי הבית השני, בין תומכי הגישה הבדלנית לתומכי הגישה האוניברסאלית , תמשיך להעסיק את החברה היהודית בארץ ישראל גם בהמשך ימי בית שני.