בגלי העלייה בעקבות הצהרת כורש עלו כ 40/50 אלף יהודים.
העולים הביאו עמם את כלי המקדש שלקח נבוכדנאצר ותרומות כסף לאוצר המקדש.
העולים היו מיעוט בקרב היהודים שחיו בגלות בבל. רוב היהודים נשארו בבל.
כנראה שרוב העולים השתדלו לחזור ולהתיישב במקומות מהם גלו (רובם באזור יהודה). בית המקדש השני הוקם לאחר 20 שנה ב- 515 לפסה"נ. גרמו לעיקוב בבנייתו מספר קשיים.
לאחר תקופה זו באו "ימי עזרא ונחמיה" ששיתפו פעולה ביניהם כדי לטהר את היישוב בארץ ולחזקו.

גורמים / מניעים לעלייה:

1. הכרזת כורש – הכרזה הייתה רישיון טכני בלבד לחדש את הפולחן היהודי. יהודי בבל אמנם קיימו את פולחנם בבבל האלילית, אך ידעו כי הפולחן לא יכול להיות שלם אלא רק בא"י ובירושלים.
2. הרקע המשיחי – נפילת בבל בידי הפרסים יצרה בלב היהודים מציפיות משיחיות. יהודים ראו במאורעות אצבע אלוהים ועדות לכך שקץ הגלות מתקרב. תקוות משיחיות החלו מיד לאחר החורבן וליוו את היהודים לאורך כל התקופה.
3. געגועים לציון והציפיות להתחדשות – הגעגועים לציון נבעו לא רק מהגעגועים לבניין בית המקדש אלא גם מתחושת ההשפלה בגולה, שנבעה מן הישיבה בקרב הגויים.
4. כוהנים שאפו לחזור ולתפוס את מקומם בבית המקדש. אחרים עלו בגלל שבני משפחותיהם נשארו בארץ או מכוון שהשאירו רכוש רב בארץ.

מי היו העולים / הנהגה:

זו הייתה עלייה דתית לאומית. רובם היו בעלי אמצעים/עשירים.
אך הייתה זו עליית מיעוט. אלה שלא עלו סייעו לעולים בכסף, וברכוש. העולים כינו את עצמם: "שבי הגולה " או "זרע הקודש".
בין השבים היו- כוהנים, לויים, משוררים ,שוערים(שוערי החומות ובית המקדש),נתינים (עבדים ממוצא נוכרי אשר שרתו במקדש) וחסרי יחוס (רבע מהעולים).
בראש העולים עמדו צאצאי בית דוד (מלוכה) ובית צדוק (כהונה). הייתה זו הנהגה כפולה דתית ופוליטית.

בהנהגת העולים עמדו שלושה אנשים:

1. מנהיג פוליטי / ששבצר בן יהויכין: היה כנראה בנו של יהויכין, מלך יהודה ,נצר לבית דוד. קיבל את כלי המקדש מידי שומר האוצר הפרסי כדי להחזירם לירושלים. מונה ע"י הפרסים למושל יהודה (פחה).
2. מנהיג פוליטי / זרובבל בן שלתיאל- נכדו של יהויכין, מלך יהודה- נצר לבית דוד .
3. מנהיג דתי / יהושע בן יהוצדק-שהיה ממשפחת הכהונה (בית צדוק). שאף לבנות את בית המקדש ולשקם את החיים הדתיים בארץ ישראל.

היה עימות בין שתי ההנהגות האלה. זרובבל שהיה נצר לבית דוד חתר להקים ממלכה עצמאית ואילו יהוצדק הסתפק בבניית המקדש ובשיקום החיים הדתיים בא"י. בספר זכריה אנו לומדים על המחלוקת. המאבק היה
סביב ההכרעה מי יהיה הכוח הדומיננטי בהנהגת היישוב בארץ- הכהונה או המלוכה.
המנהיגות הפוליטית איבדה מכוחה לאור אי קבלת עצמאות מדינית מפרס. למעשה מטרת שיבת ציון הייתה מטרה דתית ולא מדינית וזו הונהגה ע"י הכוהנים. כורש נתן רישיון לבניית בית המקדש ולקיום פולחן ולא להקמת ממלכה עצמאית.
התפיסה הפרסית הייתה העדפת הכהונה הדתית על ההנהגה הפוליטית. הם ראו בכוהנים יסוד נאמן יותר היכול להשפיע ולמשוך אחריו את העם.
בהמשך המאבק ההנהגה הדתית ,בהובלת הכוהן הגדול ,הייתה חזקה יותר ביהודה תוך דחיקת צאצאי בית דוד הצידה.

בגרות בהיסטוריה