כישלון המרד הגדול הביא למשבר קשה בחברה היהודים בתחומים רבים – ראו פירוט תוצאות המרד בפרקים הקודמים בתחומי – חברה ,כלכלה ובתחום הדתי.
אנו נתמקד בפרק זה במשבר הדתי / רוחני מנהיגותי שנוצר בחברה היהודית לאחר החורבן . משבר חמור שסיכן את קיומה של החברה היהודית.
כיבוש ירושלים ושרפת בית המקדש גרמו להלם ואבל כבד וייאוש פקד רבים בעם. יהודים רבים חשו שחורבן בית המקדש יצר נתק בין ה’ לעמו. האמינו כי ה’ יגן על ירושלים בפני הרומאים.
הם לא הבינו איך ניתן לחיות בהעדר מקדש, ובהעדר מקום למחילת עוונות והקרבת קורבנות. מבחינתם חורבן ללא תקומה.
בית המקדש היה מרכז הפולחן של העם היהודי, מקום יחיד להקרבת קורבנות, מקום מחילה על חטאים, חגיגת חגים מרכזיים (שלושת הרגלים- עליה לרגל).
חורבן בית המקדש היה מבחינת היהודים אירוע שלא ניתן להתאושש ממנו. הם לא האמינו שניתן להמשיך ולהתקיים ללא בית מקדש. הם חשו יתומים ומיואשים. המשך החיים היהודים היה בסכנה גדולה בהעדר בית-מקדש והייאוש היה בכל מקום.
חורבנה הפיסי של ירושלים הטיל קושי בקיום מצוות הדת. ביטול משרת הכהן הגדול גררה את ביטול מתן התרומות והמעשרות לכוהנים וללווים. העלייה לרגל נפסקה ולמעשה יש בכך פגיעה דתית (מקומו של האל), פגיעה במסורות, במבנה הנהגת הציבור היהודי ופגיעה בכלכלת הארץ בכלל וירושלים בפרט. (המרכז הדתי, המשפטי, המדיני של העם היהודי – חרב)
למעשה החורבן ניתק את הקשר המוחשי בין העם לאלוהים בהיעדר מרכז פולחני.
נפגע מעמדה של ירושלים כמרכז לאומי-מדיני של העם היהודי.
הושבתה פעולת הסנהדרין בירושלים.
והופסקה העבודה בבית המקדש שפגעה במקור הסמכות של הכהונה.
המשימה המרכזית הייתה להתמודד עם החלל שנוצר עקב אובדן בית המקדש.
היה על העם היהודי ליצור לעצמו מרכז אחר. היה צריך לבנות מוסדות שלטוניים חלופיים. במקום הכוהנים והאצילים החלו להנהיג את העם מנהיגים חדשים: חכמי התורה .
הפעולות שנקטו חכמי יבנה כדי להתמודד עם המשבר
רבן יוחנן בן זכאי , בן למשפחת כוהנים ואחד ממנהיגי הפורשים, הקים את המרכז היהודי החדש ביבנה.
לפני החורבן היה לבן זכאי בית מדרש בירושלים ,ולמדו בו תלמידים רבים. הוא כיהן כמשנה לראש הסנהדרין.
בזמן המרד בן זכאי כנראה לא השתייך לקנאים אבל גם לא למתונים שצידדו בשלום עם הרומאים. הוא יצא מירושלים ליבנה לאחר שנואש מכל סיכוי לנצח במלחמה.
באישור השלטונות החל בן זכאי עם חכמים נוספים לשקם את החיים היהודים לאחר החורבן.
בתוך כמה שנים נעשתה יבנה מסגרת דתית ורוחנית המלכדת את בית ישראל.
יבנה לא רק שמרה על העם מפני התפוררות אלא אף הביאה לידי תחייה והתפתחות גדולה בחיי העם.
בן זכאי לא מונה להנהיג את העם. הוא “לקח” את המנהיגות ביזמתו מפני שחש חובה ליצור מנהיגות חלופית לזו שנהרסה בחרבן ולשקם את חיי העם.
כמו שנאמר ע”י מורו הלל- “במקום שאין אנשים השתדל אתה להיות האיש”
היו מתנגדים לפעילות-כוהנים שרד מעמדם, חכמים מבית שמאי, ואחרים שלא סלחו לו שעזב את ירושלים בזמן המלחמה.
ההתנגדות לא שברה אותו והוא ואלה שאחריו והם המשיכו את פועלם מתוך הכרה שהם עושים דברים שצריך לעשותם בזמן חירום זה של העם היהודי.
הפעולות השונות של חכמי יבנה וכיצד סייעו להתמודד עם המשבר :
חכמי יבנה (בדגש על רבן יוחנן בן זכאי ואחריו –רבן גמליאל) ביקשו לתת מענה לצרכים הדחופים של העם בעקבות החורבן. הפעולות שנקטו והתקנות שהתקינו נועדו לכונן מחדש את סדרי החיים הציבוריים ולבנות מחדש את עולה של היהדות:
1. הקמת מוסדות:
הקמת מוסדות של “ראשות העם” הקמת בין דין ,בית מדרש שלמעשה ירשו את סמכויות הסנהדרין שישבה בירושלים והיה לגוף המחוקק והשיפוטי העליון של יהודי ארץ ישראל.
יבנה הפכה למרכז הרוחני של יהודי ארץ ישראל והתפוצות.
סייע להתמודד עם המשבר של הפסקת פעילות הסנהדרין בירושלים וחידש את הקשר עם הקהילות היהודיות בגולה.
2. בתי כנסת:
בתי הכנסת נעשו למוקד פולחן חלופי לעבודת הקודש בבית המקדש.
היו בתי כנסת גם לפני כן ,אלא שאז הם שימשו מוקד פולחן משלים בלבד לבית המקדש.
בדור שלאחר הפולחן צמחו בתי כנסת רבים והיו “למקדש מעט” והתפילה הועמדה במרכז עבודת הקודש.
סייע למשבר שנוצר בעקבות היעדר מרכז פולחני.
3. תקנות כ’ זכר למקדש’ ו’ זכר לחורבן ‘:
חלק מן התקנות שהתקין בן זכאי ביבנה נועדו להרחיב את עבודת האל שהתקיימה בבית המקדש ולהעבירה אל מחוץ למקדש כ ‘זכר למקדש ו ‘זכר לחורבן’. מנהגים שהיו נהוגים בבית המקדש הופסקו ויוחנן בן זכאי עיצב אותם מחדש כדי להתמודד עם המציאות ללא מקדש. תקנותיו של בן זכאי נועדו לאפשר את קיומו של אורח חיים יהודי, שבו יישמרו המצוות בלא זיקה/קשר הכרחי לבית המקדש. מספר דוגמאות:
תקיעת השופר בראש השנה:
בימי המקדש היה נהוג לתקוע בשופר בראש השנה רק בבית המקדש. לאחר החורבן תיקן רבן יוחנן בן זכאי תקנה שלפיה יתקעו בשופר ביבנה – מקום בית הדין הגדול וכך נפתרו שתי בעיות: האחת התקיעה בשופר ללא בית המקדש והשנייה חיזוק מעמדה של יבנה.
נטילת לולב
במהלך חג הסוכות בבית המקדש נהגו לשאת את הלולבים ולהקיף את המזבח. בתקופת המקדש היהודים נטלו את הלולב רק ביום הראשון בחג סוכות. תיקן רבן יוחנן בן זכאי שבכל מקום ייטול יהודי את הלולב בכל אחד מימי שבוע הסוכות, כך נשמר המנהג וזיכרון המקדש עם תקווה להקמתו מחדש.
ברכת כוהנים
הכוהנים בבית המקדש נהגו לברך את העם כל בוקר בברכה מתוך ספר במדבר הכוהנים היו יחפים בזמן עבודתם בבית המקדש. תיקן רבן יוחנן את זכאי את התקנה שמאז חורבן הבית יברכו הכוהנים בכל בית כנסת את הברכה כשהם יחפים כזכר לעבודת המקדש.
קידוש החודש:
בימי המקדש ההודעה על ראש חודש יצאה מהסנהדרין על פי עדים שראו את מולד הלבנה. קידוש החודשים ועיבור השנים חשוב לקיום החגים באותו מועד אצל כולם בארץ ובגולה. רבן יוחנן בן זכאי תיקן שחילול השבת מותר לעדים על מולד הלבנה רק בראש השנה ובפסח. בגלל שאין עוד קורבנות בראש חודש ואין דחיפות.
כלל התקנות סייעו לשמירת הקשר בין העם לאלוהיו בהיעדר מרכז פולחני.
4. החגים / צום / תפילה:
רבן גמליאל המשיך לפעול בדרכו של בן זכאי וקבע דפוסים חדשים לפולחן הדתי.
בחג הפסח -במקום הקרבת קורבנות בבית המקדש הושם הדגש על ארוחת החג וקריאה בהגדה של פסח.
יום הכיפורים- במקום הקרבת קורבנות הדגש יושם על תפילה ובקשת כפרה.
הוספה או שינויים לדפוסי החגים שבעבר הין קשורים לירושלים ובית המקדש.
צום- כדי לשמר את זכר המקדש ולהדגיש את כובד האסון הלאומי, חזרו החכמים והנהיגו את ארבעת ימי הצום. (בדגש על ט’ באב שנהפך ליום אבל על חורבן הבית הראשון והשני ונהגו לעלות בו לירושלים כדי להתאבל שם על חורבן בית המקדש)
תפילה – לפני החורבן חובה הייתה להתפלל בציבור. רבן גמליאל הכניס את חובת התפילה גם ביחידות וחייב בתפילה שלוש פעמים ביום (שחרית, מנחה וערבית). רבן גמליאל קבע את נוסח אחיד לתפילת 18 הכוללת את 18 הברכות ונוספה לה גם ברכת המינים (זוהי למעשה קללה נגד המתנצרים היהודים).
מיסוד התפילה כדרך עבודת אלוהים היווה תחליף לעבודת הקורבנות בבית המקדש.
5. לימוד תורה / אחידות ההלכה:
מטרת חכמי יבנה הייתה לשאוף להלכה אחידה ולא לאפשר קיום זרמים שונים ומספר תורות.
חכמי יבנה קבעו שבכל מקום שיש בו מחלקת בין בית שמאי המחמיר לבין בית הלל המקל-פוסקים לפי בית הלל.
הגישה הייתה שאם יש מחלוקת בנושאי הלכה הולכים לפי דעתם של רוב החכמים.
(“אחרי רבים להטות”).
חכמי יבנה פעלו לאיחוד הפסיקה (ההלכה) – כדי שלא ייווצרו תורות שונות בעם.