מציני — האומה האיטלקית הצעירה (חורף תשפ"ה)

"בזמן שבתי בבית הסוהר (...) הגיתי את הרעיון לארגון את אנשי פלוגתה. הרהרתי עמוק על העניין, על הגורמים המהוות פעולותיהם של הפולנים, מועצים, צעירים, בעלי ניסיון ורגשות, ועל כל הגורמים המונעים (המעכבים) את הצלחת הדבר. הצדק נמצא בנו (מצידנו), אבל אנשים נטולי אמונה (...) כל המפעילים הלאומיים (המובילים) את התנועה (...) הוא חסרה האמונה. ראיתי רוחנו בית בעצבה להגיע לתוצאה כלשהי, שאינה ניתנת להשגה. ראיתי הרבה בחברה בני אדם המשתמשים בה לפרנסה, לביסוס עמדה חברתית, לשם מנהיגות. (...) המסקנה שהגעתי אליה: לא לתת לנכרים (הזרים) לנהל את עניינינו, אולם לא לצמצם עצמנו לפעולות בשם צרכינו הלאומיים. לא תהא אנוכיות מדינית (...) המסלול שלנו נחוץ ברגע הנוכחי, נוכח המצב שבאנו בו, לעורר בנו הלאה בהרגשה ובמעשה. צריך ולהנחיל לנו (...) נאמנות למולדת, לא מוסרי אלא פוליטי (...) (ו)לרומם את הדגל הלאומי מעל לדגל המפלגות. נחוצה אחדות (ב)כל רמות החברה, שיתוף פעולה (בין) כולם, ועזרה הדדית אחת. (מ' הנדל (עורך). מקורות ללימוד ההיסטוריה הישראלית והכללית, כרך רביעי, הוצאת יהושע צ'צ'יק, תשי"ד, עמ' 234–235)"