השנה הראשונה של המשטר — עיתון גרמני ויומן קלמפרר

"מקור 1 — פורסם בעיתון מקומי באזור גרמניה, בספטמבר 1933. "כבר אין מדברים מתוך פליאה ותימהון על כל דבר שעושה היטלר שלנו... מאז נטל את ההיסטוריה לידיו, הכול פועל... ויש עבודה מאז החל היטלר לטפל בדבר. סוף סוף קורים דברים. אבל הטוב ביותר הוא שכולם משתדלים לעזור ביצירת עבודה. כך צריך להיות, כך נוציא את העגלה מן הבוץ. העיפו נא מבט בכיכר היטלר. יש שם כל כך הרבה בנייה והלמות פטישים, שזה תענוג. אחזור ואומר: אני יכול רק להתפעל. מי שהיה יכול לחשוב שגינזבורג [עיר בגרמניה] תזכה בנמל על הדנובה? אני אומר לכם, הא! רק תסתכלו על גשר הרכבת החדש. לכך ייקרא כלכלת העם..." (א' קרשו, המיתוס של היטלר, דביר, 1998, עמ' 62) מקור 2 — מיומנו של ויקטור קלמפרר, פרופסור יהודי ממוצא גרמני "30 במארס 1933, יום חמישי [...] במשך היום פורסמה הכרזת החרם של הנציונאל-סוציאליסטים. אנחנו בני ערובה. התחושה הכללית היא ששלטון האימים הזה לא יכול להמשך זמן רב אבל יקבור אותנו במפלתו [...] דמבר תיאר לנו את ההשלכות העסקיות: הבורסה, נזקים לתעשייה הנוצרית - ועל כל זה נשלם 'אנחנו' [יהודי גרמניה] בדמנו. 31 במארס 1933, יום שישי בערב ייאוש הולך וגובר. החרם מתחיל מחר. מודעות צהובות, שומרים. הוראה לשלם לעובדים נוצרים שתי משכורות ולפטר את היהודים. 7 באפריל 1933, יום שישי בבוקר [...] איש אינו מעז לכתוב מכתבים, איש אינו מעז לטלפן, אנחנו מבקרים זה את זה ושוקלים את סיכויינו. [...] אפילו חיות אינן חסרות זכויות ורדופות יותר [מאיתנו]. אתמול כתב לי אלברט הירש מפרנקפורט: 'מושעה' אחר שלוש-עשרה שנות עבודה. אין לדעת ממה יחיה. 20 באפריל 1933, יום חמישי בערב האם זו השפעת התעמולה האדירה - רדיו, עיתונים, דגלים, כל הזמן חגים חדשים (היום יום חג לאומי, יום הולדתו של הפיהרר אדולף)? או שמא הפחד הכנוע והרעד שמסביב? [...] שלשום ראינו (ושמענו) בסרט איך היטלר מנהל את המפגנים הגדולים שלו: המוני אנשי הס"א לפניו, לפני בימתו חצי תריסר מיקרופונים המפיצים את דבריו ל-600,000 אנשי ס"א בכל הרייך השלישי - רואים את כוחו הכל יכול ונכנעים. וכל הזמן השיר של הוורסט וסל [המנון המפלגה הנאצית], והכל מצייתים." (ו' קלמפרר, יומנים 1933-1945, עם עובד, 2005, עמ' 32-33, 35, 39)"