הגטאות — גירוש יהודי וילנה לגטו (רוז'קה קורצ'אק)

"קטע ממקור מאת רוז'קה קורצ'אק, ובו היא מתארת את גירוש היהודים בעיר וילנה שבליטא מבתיהם לגטו, בספטמבר 1941. "אכן עוקרים אנו לגטו... בעיצומו של לילה גירשו [השוטרים] הליטאים את היהודים מבתיהם... אין כל היהודים מהלכים יחד. מובלים הם לפי הרחובות, הרבעים. המוני אדם עצומים, אנדרלמוסיה [מהומה] של זקנים וילדים, בעלי מום שיש לסוחבם ותינוקות המובלים בעגלות ילדים. בני אדם נוטשים את בתיהם, שבהם ראו אור עולם [נולדו], חיו, סבלו ורוו נחת [נהנו], ויוצאים לדרך סמויה וסתומה. מכל רכושם נשאר להם עתה הצרור הדל הנישא על גבם. מרובים היהודים המוסרים רהיטים וחפצים בידי פולנים מוכרים, שכנים. במיוחד נמסר הרבה לשוערי הבתים, אגב בקשה שישמרו על החפצים בשכר תשלום שיינתן בעין יפה. השוערים, כמובן, נוטלים הכול. 'חפציכם יהיו תמיד לרשותכם' – אומרים הם – 'אצלנו בטוחים הם'. כולם מביעים השתתפות בצער, אך אין מספיקים להצניע [להסתיר] את קוצר רוחם, את רצונם העז להיפטר כבר משכניהם, את רעידת הידיים התאוותנית [בתאווה רבה], שעה שהן מושטות לנטילת הרכוש היהודי...בה בעת משתרכים [הולכים באיטיות] מרחובות אחרים המונים המובלים בליווי שוטרים. לפי הפקודה חייבים הם להזדרז בהליכתם. בני אדם קורסים מיגיעה תחת נטל צרורותיהם. מכות שהונחתו בקת רובה מאלצות אותם להתרומם ולשרך דרכם...ברחוב זאבאלנה מול סטראשון נעצרים ההמונים. [השוטרים] הליטאים מצווחים בקול 'לעמוד!' והכול עומדים." (ר' קורצ'אק, להבות באפר, מורשת [בית עדות על שם מרדכי אנילביץ] וספריית פועלים, הקיבוץ הארצי, 1965, עמ' 18)"