מלחמת העצמאות – זיכרונות ותיקי קיבוץ באר

"לפניכם קטע מתוך שיחות שנערכו בשנת 1995 עם ותיקי קיבוץ בארי. בשיחות הם העלו זיכרונות מתקופת מלחמת העצמאות. "ב-15 מאי 1948, בשעה שש בבוקר, מופיעים מטוסים מצריים בשמי הנגב ומטילים כרוזים הקוראים לכל התושבים, [...] 'להניח את הנשק בשקט, להניף דגל לבן, למסור את כל התחמושת'. [...] אחר הצהריים מתחילה הפגזת ניר עם, סעד ובארות יצחק. צבא רגלי משוריין מתחיק את יד מרדכי. הדרך לנגב מנותקת, מלבד קשר על ידי 'פרימוסים' (מטוסים קלים). [...] שרה: ב-18 מאי ישבנו לאכול ארוחת צהריים בחדר האוכל, פתאום נפלו שני פגזים בשדה מחוץ לגדר. זה היה הטיוח. המא"ז [מפקד האזור] אמר: 'עוד מעט תתחיל הפזה, שכל אחד ירוץ לעמדתו'. [...] אבנר: ב[קיבוץ] נירים המצרים אכלו אותם [כשלנו], ראו שלא כדאי להם להתעסק עם כל נקודה ונקודה. בעקיפה לתל אביב. פעם הביאו ערבי שתפסו במצרים [חייל מצרי] בשביל שנחקור אותו. שאלתי אותו: 'למה לא נשארתם בבארות יצחק? למה הפסקתם? הלא הייתם כבר על הגנות'. אמר לי: 'לכם אין לאן ללכת, לנו יש. לא נשארנו בבארות יצחק? למה הפסקתם? הלא הייתם כבר על הגנות'. [...] ארקה: [...] המצרים היו מולנו, הם הגיעו מעזה. השיטה הייתה לשגע אותנו בהפגזות [...] [...] המראיין: איזה מבנה נפשי יצר את האופטימיות שלכם? ארקה: ערב הקמת המדינה הרגישו שהולך להתגשם חלום של אלפי שנים. הכול היה קטן ליד זה. אנשים האמינו שמסוגלים להתגבר על כל הבעיות. המראיין: היו אנשים [בבארי] שהלוחץ גמר אותם? ארקה: מעטים מאוד. [...] זה לא שהיינו גיבורים. פשוט לא הבנו את זה. היום, כשיש לי ילדים בצבא, אני חושב על זה: אי לא יכולנו להבין. אמרו או 'כל הצג חזית' – וזו לא הייתה סיסמה. באותה תקופה זה היה נכון. [...] מי בכלל חשב במושגים אחרים מאשר להחזיק מעמד נגד כל העולם. [...] להוכיח [את] עצמך ולהיות ראוי." (א' רן [עורך], שיחת קיבוץ, בארי 1943–1956, הוצאת קיבוץ בארי, 1996, עמ' 98-99, 111-112)"