בתקופת המלחמה סבל היישוב היהודי קשיים רבים. המפקד הראשי של הצבא העות’מאני בארץ ישראל והמושל הכללי על הארץ-ג’מאל פחה ,נקט מדיניות שביטאה את התנגדות האימפריה העות’מאנית לציונות.
בעקבות מדיניות זו ירד מספר היהודים בארץ מ- 68 אלף לפחות מ- 50 אלף.
מטרת/יעדי מדיניותו של ג’מאל פחה כלפי היישוב היהודי בארץ ישראל:
- להבטיח את נאמנות כלל התושבים ואת השליטה המלאה עליהם בזמן המלחמה.
- למנוע קשר בין היהודים בארץ ישראל לבין המדינות הנלחמות בעות’מאנים (למשל רוסיה ובריטניה).
- לאסור ביטויי לאומיות שעלולים לעודד מרידה בזמן המלחמה.
- לחזק את הצבא העות’מאני ולספק את צרכיו בזמן המלחמה.
הקשיים של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה תחת השלטון העות’מאני:
כדי לקדם יעדים/מטרות אלו פעלו העות’מאנים / ג’מאל פחה במספר תחומים/היבטים:
בתחום הכלכלי :
- המלחמה ניתקה את הקשר בין ארץ ישראל לאירופה, כתוצאה מכך נסגרה הארץ בפני נוסעים, תיירים ועולים, ונוצר מחסור חמור במוצרי תעשייה ובמצרכי מזון. הייצוא נפסק וכתוצאה מכך גדלה מאוד האבטלה בקרב הישוב היהודי. בנוסף, הישוב הישן שהיה תלוי בכספי תרומות של יהודים מאירופה (“כספי חלוקה”) הפך לרעב משום שהכסף לא הגיע.
רעב ומגפות- בשנים 1916-1915 פקדו את הארץ מכת ארבה ושרב כבד שהשמידו שדות ומשקים רבים. וכתוצאה מההחרמות התורכיות והגירושים נוצר מחסור חמור שגרר רעב כבד. המגפות ,הרעב והשרב גרמו למותם של כ- 10,000 יהודים .
על היישוב הוטלו מיסים כבדים כדי לממן את צורכי המלחמה התורכיים. בנוסף לכך השלטונות התורכיים החרימו ציוד ומזון לצורכי הצבא ללא כל תמורה. בשנה שבה הכה הארבה את שדות החקלאים במרכז הארץ, חקלאי הגליל נאלצו להפריש חלק מיבולם לצבא התורכי. (הבטחת נאמנות וחיזוק הצבא).
2. ביטול הקפיטולציות:
הזכויות המיוחדות מהן נהנו נתינים זרים (בעיקר אירופאים) ברחבי הממלכה העות’מאנית, כמו- הנחות במכס, ניהול סניפי דואר עצמאיים, הזכות להישפט אצל הקונסולים שלהם ולא בבית משפט תורכי ועוד.
היישוב חדל להיות מוגן ע”י החוק האירופאי. עמדה בפני היהודים הבררה- או לקבל אזרחות תורכית (להתעתמן) ולשרת בצבא התורכי או להיות מגורשים מהארץ. (למנוע קשר עם מדינות אויב).
- בתחום הלאומי:
המושל התורכי (ג’מאל פחה) הנהיג בארץ משטר דיכוי, הטיל צווים וגזרות, אסר, גרש והרג אנשים חפים מפשע. הוא רדף את התנועה הציונית, אסר על יהודים להשתמש בסמלים לאומיים – כגון הנפת דגלים,
שימוש בבולים של קק”ל, היהודים נדרשו להסיר את שלטי הרחובות בעברית בל אביב. נאסר להשתמש במכתבים בשפה העברית או באידיש.
על היהודים נאסר לשאת נשק, דבר שהביא לביטול השמירה היהודית ביישובים. (דיכוי ביטויי לאומיות)
- גירוש יהודי יפו ותל אביב (אפריל 1917):
ג’מאל אל פחה ( המושל התורכי בא”י ) גזר את פקודת הגירוש לפיה, נדרשו כל היהודים לעזוב את כל היישובים מקו ת”א- יפו ודרומה בטענה שהיהודים יכולים לעזור לבריטים עם התקדמותם. כ- 5000 יהודים גורשו מבתיהם .
בין המגורשים היו :דוד בן גוריון ,יצחק בן צבי ואחרים. למגורשים לא היה לאן ללכת, חלקם הקימו להם יישובי סוכות בחורשות שסביב כפר סבא וישובים אחרים, אחרים פנו לחפש עבודה בגליל, רבים מהמגורשים מתו וחלקם נקברו כאלמונים בבתי הקברות בגליל. (דיכוי ביטויי לאומיות)
